עריכה לשונית | עריכת לשון | שירותי עריכה לשונית | שרותי עריכה לשונית | תעריפי עריכה לשונית | שירות עריכה לשונית

עריכה לשונית ותרגום לאתר החדש: http://eliguy.googlepages.com


	עריכה לשונית (בעברית) ותרגום (מאנגלית לעברית) - אלי גיא


	Eli Guy, Translation and Editing


	לאתר החדש http://eliguy.googlepages.com אוקטובר 2008


	מה באתר: תוכן עניינים (במקום מפה)


	רשימת עבודות, הפניות למידע ברשת, דוגמאות תרגום ועריכה


	המלצות


	מהי עריכת לשון (או עריכה לשונית)

פורום שו"ת + 80 תיקונים שכיחים בעריכה


	לוח מודעות תרגום ועריכה

קידום לקוחות


	צור קשר

שו"ת - פורום שאלות ותשובות

המדריך הדינמי לשימושי לשון שמרבים לטעות בהם. בדרך כלל הסימוכין הם ממילון ההווה וממילון אבן שושן. הרבה הושקע בלקט הזה, אך כמובן, ייתכן שנפלו שגיאות, וכל המתקן -- יבורך! יש סיבה שהדף הזה במתכונת פתוחה של פורום. הודעתך תתקבל בברכה!

הודעות 30 - 1 מתוך 132 הודעות ראשיות בפורום

כותרת ההודעה

שם

שעה

תאריך

בירור מונח

נדב

19:44

14/2/2012

האתר הראשי שלי safayafa.com

אלי גיא

19:22

2/12/2011

חידוש פעילות הפורום דצמבר 2011

חידוש פעולת הפורום

5:56

2/12/2011

היכן אוכל למצוא אטימולוגיה בעלי חוום עצים

עמית

15:20

2/4/2011

חופשייה / חופשית

מורן

11:08

26/11/2008

שאלה

גאט

17:14

20/10/2008

יידוע

אלי

21:54

24/10/2008

ארץ = בלתי מיודעת, הארץ = מיודעת, ואני מבין שמדובר בהבדל בין ניקוד ארץ בסגול והארץ בקמץ תחת האל"ף.
אני לא יודע בדיוק מה זה הפסק, לדעתי זה מונח לטקסטים מקראיים וכדומה, כלומר איזשהו סוף פסוק או פסקה. אני לא מבין איך זה קשור ל"אחרי הפסק", אבל לפני הפסק, כידוע מנקדים אָרץ, כמו איזה טקס קטן לפני הנשימה של סוף המשפט.
כמה דוגמות:
נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ.
וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת-דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל-פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ. כִּי-אֲרֻבּוֹת מִמָּרוֹם נִפְתָּחוּ וַיִּרְעֲשׁוּ מוֹסְדֵי אָרֶץ.
רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ.
וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת-יְהוָה כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ.
שִׁמְעוּ-זֹאת הַשֹּׁאֲפִים אֶבְיוֹן וְלַשְׁבִּית ענוי- (עֲנִיֵּי-) אָרֶץ.
כִּי-הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל-הַגּוֹיִם אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא-יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ.


	הוסף תגובה


	סגור

הפסק

גאט

6:58

25/10/2008

מה זה הפסק?
כל הזכויות שמורות © רוני הפנר 2004–2008

צירופים רבים השגורים בשפתנו, נראים משונים מבחינת הדקדוק הרגיל של השפה:

*כבד את אביך ואת אמֶך (אמְך), עבודת פָּרך (פֶּרך), עין גֶּדי (גְּדי), חינם אין כָּסף (כֶּסף), משיב הרוח ומוריד הגָּשם (גֶּשֶם), בורא פרי הגָּפן (גֶּפן), באו מים עד נָפש (נֶפש), משחק הילדים עֲמֹדוּ! (עִמדו) וכו'.

ההסבר לכל הצורות החריגות הללו היא תופעה בדקדוק התנ"כי שנקראת צורת הפסק. צורת הפסק היא מילה שניקודהּ משתנה (ולעתים גם מיקום ההטעמה שלהּ) כאשר היא מסיימת משפט או צרוף מודגש.

סיום המשפט או הצירוף בתנ"ך מצוין באמצעות ◄טעמי מקרא מפסיקים מסוג סוף פסוק ואתנחתא. צורת ההפסק מופיעה לרוב ליד טעמים מפסיקים אלו, אבל גם (בשכיחות נמוכה יותר) בזקף ובסגול, ולעתים נדירות גם בטעמים מפסיקים חלשים יותר.

נתבונן לדוגמה בפסוק הבא (דברים יג ה):

טעמי המקרא מחלקים את הפסוק לששה משפטים, ולכן נמצאות בו שש מילים בהפסק, הנקראות עקב כך בחזקה ובתנועה מורחבת: תֵּלֵכוּ (במקום תֵּלְכוּ), תִירָאוּ (במקום תִּירְאוּ), תִּשְׁמֹרוּ (במקום תִּשְׁמְרוּ), תִשְׁמָעוּ (במקום תִּשְׁמְעוּ), תַעֲבֹדוּ (במקום תַּעַבְדוּ), תִדְבָּקוּן (במקום תִּדְבְּקוּן).

כללי ההפסק

1. פתח מוטעם הופך לקמץ.
* שָׁמַר הופך לשָׁמָר, שָׁמַרְתָּ ← שָׁמָרְתָּ, שָׁמַרְתִּי ← שָׁמָרְתִּי, אֶבְטַח ← אֶבְטָח , שַׁחַר ← שָׁחַר, שָׁמַיִם ← שָׁמָיִם, דְּבָרַי ← דְּבָרָי
* צירה מוטעם הופך לפעמים לפתח: וַיִגָּמֵל ← וַיִגָּמַל, הֵפֵר ← הֵפַר, תֵּרָמֵסְנָה ← תֵּרָמַסְנָה.
* לעתים קרובות הפתח נשאר בפעלים למרות ההפסק: דִּבַּרְתָּ, דִּבַּרְתִּי, שִׁבַּרְתָּ, שִׁבַּרְתִּי, חֵרַפְתָּ, זָקַנְתִּי, וָמַתִּי, הֶחֱרַמְתִּי, הִשְׁבַּתִּי, הִגַּדְתָּ, הֶאֱבַדְתָּ, הִצַלְתָּ. הסיבה לזה היא שבכל המילים האלה אין הפתח קדום ויסודי, אלא הוא במקום צירי או סגול או חיריק (שִׁבֵּר, דִּבֶּר, חֵרֵף, זָקֵן, מֵת, הֶחֱרִים, הִשְׁבִּית, הִגִּיד, הֶאֱבִיד, הִצִּיל) ולכן די שיהיה שם המפסיק בפתח, כמו בהֵפֵר.
* במילים הזעירות בַּת, בַּז, גַּת, מַס, עַד – הפתח נשמר.
* השם סף (=כְּלִי, מפתן), קמוץ בהפסק כשענינו כלי (שמות יב כב), ופתוח כשענינו מפתן (שופטים יט כז).

2. חולם הופך לעתים לקמץ:
אֶחְפֹּץ ← אֶחְפָּץ, יֶחְפֹּץ ← יֶחְפָּץ, תֶּחְפֹּץ ← תֶּחְפָּץ, יִטְרֹף ← יִטְרָף, יַחֲבֹּש ← יֶחְבָּש.

3. בפעלי עתיד אחדים המפסיק מעביר את ההטעמה מהתנועה שלפני האחרונה אל האחרונה ומחליף את הסגול בפתח ואת הקמץ החטוף בחולם:
וַיֵּלֶךְ ← וַיֵּלַךְ, אַל־תּוֹתַר, אַל־תּוֹסַף, וַיָּמָת ← וַיָּמֹת.

4. השמות ממשקלי הסגוליים מחליפים בהפסק את הסגול הראשון בקמץ
רֶגֶל ← רָגָל, פֶּסַח ← פָּסַח, גְּבֶרֶת ← גְּבָרֶת, תִּפְאֶרֶת ← תִּפְאָרֶת.
אולם שמות שסופם א' או ה' אינם משתנים, כגון כֶּלֶא, קֵצֶה. וכן לא משתנים בהפסק גם השמות: בֶּטַח, מֶלַח, מֶלֶךְ, קֶדֶם, נֶגֶב, נֶגֶד, צֶדֶק, קֶרֶב, תֶּבֶן, אִוֶּלֶת, קֶדֶשׁ (שם עיר), אֱלִיעֶזֶר, אֲבִיעֶזֶר.

5. בסגולים בעלי חמש נקודות (כלומר צירה ואחריו סגול), הצירי אינו משתנה בהפסק, פרט לאחדים שהם, או שהיו, בעלי שני משקלים, של חמש נקודות ושל שש, ובהם לא הצירי הוא המשתנה, כי אם הסגול. כך נמצא נֵבֶל ונֶבֶל, סֵמֶל וסֶמֶל, ולכן הקמץ של נָבֶל, סָמֶל בהפסק הוא תוצאת המשקל בעל שש נקודות ואם נמצא שָׁבֶט (בקמץ) יש לשער כי זולת המשקל שֵׁבֶט היה משתמש גם בצורה שֶׁבֶט.

6. צורות הפעלים שסופן קמץ, חיריק או שורוק, שהטעמתן מלרע ושתנועתן היסודית נתחלפה בשווא בצורת הריבוי, מקבלות בהפסק הטעמה מלעילית ושבות לקבל את תנועתן היסודית במקום השווא, בהחליפן את הפתח היסודי בקמץ:
* למשל: יָרְאָה, יָרְאוּ (מן יָרֵא) משתנים בהפסק ל-יָרֵאָה, יָרֵאוּ;
* יָכְלוּ ← יָכׁלוּ (מן יָכׁל); יָלְדָה ← יָלָדָה, יָלְדוּ ← יָלָדוּ (מן יָלַד); יִזְעֲקוּ ← יִזְעָקוּ (מן יִזְעַק); תֵּלְכִי ← תֵלֵכִי (מן תֵּלֵך); תֵּדְעִי ← תֵּדָעִי (מן תֵּדַע);
* ואם לפני השווא באה תנועה קלה, תיפול התנועה ותשוב לשווא הקדום:
שִׁמְעוּ ← שְׁמָעוּ (מן שְׁמָע); עִמְדוּ ← עֲמֹדוּ (מן עֲמׁד).

7. בשמות על משקל פרי, השווא משתנה לסגול מוטעם: פֶּרִי, כְּלִי ← כֶּלִי.
בשמות על משקל חלי מתחלף החטף קמץ בחולם מוטעם: חׁלִי, עֳנִי ← עׁנִי, צֳרִי ← צׁרִי.
החטף פתח מתחלף בקמץ: אֲנִי ← אָנִי, ובסגול: חֲצִי ← חֵצִי, עֲדִי ← עֶדִי.

8. הכינוי ְךָ או ֲךָ משתנה בהפסק ל-ֶךָ, כגון סוּסְךָ ← סוּסֶךָ, יְלָדְךָ ← יְלָדֶךָ, בִּלְתְּךָ ← בִּלְתֶּךָ.
כינוי זה מקבל בהפסק את הצורה הקדומה ָךְ במילים בָּךְ, לָךְ, אׁתָךְ, אִתָּךְ, עִמָּךְ, וכן בצורות הפעלים, כגון צִוָּךְ, פֵּאֲרָךְ. בעברית החדשה משתמשים בצורה זו לא רק בהפסק.

ראוי גם להזכיר כאן עוד שתי תופעות קרובות בלשון המקראית, שכמו צורת ההפסק גם הן מתאפיינות בקריאה מודגשת של המילה ושתיהן באות בסוף של צרוף מילים או של משפט:

1. ההדגשה של ◄וי"ו החיבור, אשר מנוקדת לפעמים בקמץ לפני הברה מוטעמת בצמדי מילים או בהפסק: בלב וָנפש (וְנפש), יומם וָליל (וְליל), כפתור וָפֶרַח (וּפרח), קל וָחומר (וְחומר), תֹּהוּ וָבֹהוּ (וּבֹהוּ).

2. הגיית המילה אֵין בסוף פסוק: שאלות הרבה, ותשובה אָיִּן (אֵין).

עכשיו אנחנו יודעים (:


	הוסף תגובה


	סגור

איזה יופי!

אלי

10:21

25/10/2008

כפתור וָPרח

גאט

16:38

25/10/2008

לרכב או לרכוב

אתי

16:18

20/10/2008

גאט

17:10

20/10/2008

אבל מי מחליט מתי הנטייה היא 'לפעול'?

אתי

21:27

21/10/2008

ועוד

גאט

0:29

22/10/2008

---

גאט

0:18

22/10/2008

האם לבד מ:

גאט

1:15

19/10/2008

פריסה ופרישה

אלי

6:38

19/10/2008

המלצת האקדמיה ללשון העברית היא להעדיף סמ"ך על שי"ן בכל מקום שהדבר ניתן. מסור עדיף על פני משור, סרטוט על פני שרטוט.
לשאלת הפריסה/פרישה יש שלושה עניינים:
1. הבדלי משמעות
א. יש פריסה שהיא חיתוך, כמו פריסת פרוסת לחם;
ב. יש פריסה שהיא פתיחה כמו של מפרש.
יש המעדיפים לבדל את המשמעויות על ידי בידול כתיב. למשל הרי לא נכתוב "מפרס", ולכן למה שנכתוב כמו לעיל "פריסה" ולא "מפרש"?
2.
יש מילים שבוודאי לא נחליף את הכתיב שלהן, למשל לא נכתוב ניסואין קל וחומר לא נטעה בין פיסוק לפישוק.

האם פריסה/פרישה היא מעבר בגדר "בכל מקום שבו הדבר ניתן"?
כפי שהדגמתי, ייתכן שבגלל הקשר בין מפרש לפריסה הדבר אינו ניתן, ועדיף לכתוב פרישה.

3. הבעיה עם מה שכתבתי בשורה הקודמת היא הקרבה היתרה של פרישׂה (עם נקודה משמאל לשי"ן) ובין מילה שימושית ביותר: פרישׁה (עם נקודה מימין לשי"ן). אז אולי בכל זאת נעדיף פריסה?

אכן הביטוי "בפרוס השנה" נופל בין הכיסאות. כפי שראית, המילונים מעדיפים את צורת "בפרוס". כפי שראית, הוויתור על "פרוש" אינו סתם עניין, כמו למשל העדפת סרטוט ומסור על פני שרטוט ומשור.

לכן איני חושב שהכתיב שהצעת שגוי, אלא זהו מצב ביניים, כמו מצבים רבים אחרים בענייני כתיב של השפה העברית (לא, לא הספה העברית בינתיים).

דרך אגב, מעניין שבשנים האחרונות בגרמניה נעשה מאמץ גדול לפשט ולהאחיד צורה חדשה של כתיב, ולהשתחרר מדברים מסורבלים (ולא משורבלים) שליוו את השפה הגרמנית לדורותיה. מסתבר שגם שם נוצרות המון בעיות. הניסיון של ממסד מודרני של שפה עתיקה להקל על הכותבים (והדוברים) ולפשט ולהאחיד נתקל לפעמים בפינות מוזרות שבהן התוצאה היא קושי, הפרעה בהרגלים, אי-נחת.

אני מציע לכתוב כמו שנראה לך, אחרי שיקול דעת מעמיק כזה...


	הוסף תגובה


	סגור

חן-חן אלי

גאט

14:09

19/10/2008

תוד-תודות! למדתי משהו חדש!

אלי

15:04

19/10/2008

השימוש במשמש

אני לא אני והסוס לא

0:50

10/10/2008

עניין עדין

אלי

9:28

10/10/2008

חברים, אתם מתעסקים בקטנות

חה חה חה

1:29

13/10/2008

קשה להאמין

אלי

20:18

13/10/2008

שאלה בנושא סמיכות

דפנה

18:42

9/10/2008

במבט שני: קל וחומר

אלי

21:41

9/10/2008

אין מניעה לשרשרת סמיכויות בעברית

אלי

21:36

9/10/2008

שנה טובה לכל המשתתפות/ים בפורום

אלי

19:23

4/10/2008

שנה

גאט

1:18

19/10/2008

מניקה? מיניקה?

אתי

11:28

2/10/2008

פעלי פ"י

אלי

14:43

2/10/2008

"שנות טובות" או "שנים טובות"

רותי

19:50

21/9/2008

צודקת, אבל

אלי

15:09

23/9/2008

שנה טובה!

רותי

14:40

1/10/2008

שנה טובה לך ולכל משתתפי/ות הפורום, ותודה על הדיווח המרנין

אלי

19:37

1/10/2008

היכן שמים את הנקודה

מיכל

10:42

11/9/2008

אני עושה כך

אלי

15:11

11/9/2008

אלפי תודות

מיכל

12:26

12/9/2008

בכל / מדי

אתי

14:45

26/8/2008

אני חושב "בכל"

אלי

19:20

27/8/2008

עוד משהו מוזר

מיכל

18:45

22/8/2008

לא מהדהד אצלי כך

אלי

19:25

27/8/2008

אכן זקוקה לשימוש שונה

מיכל

10:20

28/8/2008

חדשות השכול

אתי

15:45

11/8/2008

מה יהיה

מיכל

11:35

5/8/2008

היי לי אורחת מבורכת

אלי

15:16

5/8/2008

אסתפק בצירה

מיכל

22:23

5/8/2008

מועצת העיר או העירייה

שלומית

21:18

2/8/2008

לא בטוח שיש אחד שנכון יותר

אלי

7:13

3/8/2008

דווקא לי יש אינטואיציה מאוד חזקה בנושא

אתי

12:22

3/8/2008

דברייך יפים בעיניי !

אלי

8:00

4/8/2008

לפי החוק מועצת וראש העירייה

שלומית אחרת

12:50

8/9/2008

נשמע משכנע והגיוני. תודה!

אלי

15:03

12/9/2008

מהו המושג "רשימת איכון"?

זיוה

10:59

2/8/2008

איכון: רישום מקומו המדויק של מישהו

אלי

7:11

3/8/2008

תודה רבה

זיוה

11:01

3/8/2008

תודה על התודה ועל הפירגון

אלי

7:59

4/8/2008

פולים, גרגרים, גרעינים... ?

אתי

11:35

29/7/2008

כרגיל שאלותייך מצריכות שיקול דעת מעמיק

אלי

7:16

3/8/2008

"העם החליט" איננו חלק מכללי העברית התקינה...

אתי

11:45

3/8/2008

מוסמכת וממוסמכת, ספק אם זה כאן

אלי

8:16

4/8/2008

אל נא תפסלי כל כך בקלות את "העם החליט". הרי ביסודה כל לשון היא מאגר עצום לאין קץ של החלטות העם.

שפה נוצרת בתהליך משולב של התהוות ספונטנית בלתי נדלית ושל גיזום, סדירה ותקנון של הברירה הטבעית (מה ששורד) וכיום גם של מוסדות תקנוּן דוגמת האקדמיה.

התקן אינו מוחלט, הוא בהתהוות, ובהתהוותו מתעלסים ומזדווגים כפרפרים ביום אביב זוהר הכאוס היצירתי של "העם החליט" עם כובד הראש של הרגולטורים המלומדים.

למי את כותבת? למאתיים עורכי לשון (שמהם שלושה אולי במקרה יראו את הספר) היודעים שהביטוי התקני הוא "הן... הן...." -- או לאלפיים קוראים שיחשבו שנפלה שגיאה, ומבחינתם התקן יהיה מכשול בקריאתם הרהוטה, הסחת הדעת מהקפה לטקסט, ומהם שניים לכל היותר ייגשו למילון לגלות להפתעתם שאת צדקת.

אני לא אומר חלילה שצריך ללכת חופשי בעקבות "העם החליט, גוגל שליט".
אבל לדעתי העורכת צריכה להיות גם חכמה, לא רק צודקת.

על הסוגיה הזאת הרהרתי וכתבתי (והשתתפתי בדיוני פורומים) לא מעט בשנה-שנתיים האחרונות, וכיום אני בטוח שבכל טקסט ספציפי ההכרעה מצריכה שיקול דעת רגיש ומעמיק.

טקסט ערוך הוא לא שיעור לשון ולא הוכחה משפטית לידע הסמכותי של העורך. הוא תווך לתקשורת בין הכותב לקוראים, ומעורבים בו עוד כמה דברים חשובים יותר או פחות, ולמשל כרטיס הביקור של המו"ל ושל העורך, ואולי עוד משהו.

בתוך כל אלו ייתכן שעדיף לכתוב פולי קפה או פולי חומוס, ולא זרעי קפה וזרעי חומוס, ואילו הייתי צריך לערוך טקסט כזה, הייתי מבלה כמה שעות בחנויות הספרים מול מדף ספרי הבישול המשובחים, ואולי גם משוטט קצת באינטרנט לראות מהי הלשון המשמשת בז'רגון הזה, שאינו מוכר לי (אולי כי אני לא נוהג להשתמש בספרי בישול אלא בהשראת היצירתיות שלי כשאני ניגש לבשל -- או לחלוט, לצורך העניין).

רק אז הייתי ניגש לאזן בין צרכיו המשוערים של הקורא המשוער שלי ובין הידע שלי ודרישות המו"ל והאקדמיה ללשון.


	הוסף תגובה


	סגור

לא רוצה להכריע, רוצה להסתמך על -

אתי

13:06

4/8/2008

להעביר לאקדמיה -- רעיון טוב

אלי

13:37

4/8/2008

האם צורת 'מהמעשה' פסולה, לטובת 'מן המעשה'?

בני

12:10

28/7/2008

לא ולא! ראה בפנים

אלי

12:11

28/7/2008

על פי אבן-שושן, הצורה 'מן ה...' משמשת על פי רוב, כלומר היא שכיחה יותר מהצורה: 'מה...' האם מתוך כך ראוי לפסול את הצורה 'מה...' ולמשל 'יצאתי מהחדר'?

תשובה:

** מבוא

בבלשנות נהוג להבחין גין גישה "הוראתית" לבין גישה "תיאורית". לפי הראשונה, יש כללים ותקנים, וצריך לנהוג לפיהם. לפי השנייה, יש שפה חיה ומתפתחת, שכלליה וחוקיה נתונים תמידית בתהליך שינוי דינמי, ועיקר הבלשנות הוא לצפות ולתעד את התהליכים האלו. גם הכותב והעורך צריכים לבחור את מקומם על הציר שבין הידיעה לכאורה של האמת ובין התצפית על האמת המתהווה. היעדרו של שימוש לשוני ממסורת השפה עד לפני חמישים שנה אין בו משום נימוק מוחלט לשלילתו כיום. אמנם אחד התנאים לאפקטיביות של השפה הוא שהיא תהיה מוסכמת בין הדוברים, שאם לא כן היא תאבד את ערכה התקשורתי, אבל מכאן ועד טענה על מעין "חוקה לשונית" שאסור להפר אותה - הדרך ארוכה.

כשהכותב/ת מבקש לקבוע לעצמו את כללי השימוש לכתיבתו או כשההעורכ/ת צריכ/ה להחליט אם לאשר או לשנות שימוש נתון, עליהם לבחור את מקומם על הציר שבין תקנים מסורתיים ושמרניים לבין מציאות מתהווה.

כיום ניתן בקלות להעריך את תפוצם של ביטויים בעזרת חיפוש במנועי חיפוש של האינטרנט. ניתן לראות שיש שימושים שנעדרים לגמרי ממסורת השימוש הלשוני, אך תפוצתם כיום גדולה פי 10-20 מהשימושים המסורתיים המקבילים להם. כאן שאלת השמירה על המסורת ועל יציבותם של מבני הלשון קשה ממש, כי אם מאשרים את השימושים האלה מכריזים חד-משמעית על חידושים לשוניים (הידעת שהמילה "של" אינה מופיעה כלל במקרא?) לא כך נכון לצורת "מה..." שאינה נעדרת לגמרי מהמקורות, אבל היא שכיחה פחות.

** לשאלת תפוצתה ותקניותה של צורת "מה..." (דוגמת "מהארץ" לעומת "מן הארץ").

צורת 'מה...' (מהארץ) אינה ביטוי נעדר מהמסורת, אלא ביטוי שכיח פחות. אולי מתקני התקנים (למשל האקדמיה ללשון העברית) ממליצים להעדיף על פניה את השימוש השכיח במסורת. צורת "מהXXX..." נקרית לא פעם ולא פעמיים אלא כמה עשרות פעמים הן בלשון מקרא הן בלשון חכמים (ראו דגימה מחיפוש במאגר ספרות הקודש בהמשך). לכן לדעתי אין צידוק לפסילתה.

אם מוכנים לבסס על תוצאות מחיפוש גוגל לאבחון מגמות מודרניות, ניתן להיעזר בכמה תוצאות המדברות בעד עצמן. (בהמשך, כאמור, תוצאות מספרות המסורת):

מן הבית: 57,800; מהבית: 2,630,000; (בערך X 45)
מן הארץ: 170,000; מהארץ: 1,800,000; (בערך X 10)
מן המקום: 55,200; מהמקום: 670,000; (בערך X 12)
מן העולם: 226,000; מהעולם: 1,330,000; (בערך X 6)
מן המדינה: 27,000; מהמדינה: 559,000; (בערך X20)

1. מהתורה
סדר נזיקין מסכת בבא מציעא דף כט א פרק ז הלכה ו גמרא: שמואל אמר בשומרי גנות ופרדסין היא מתניתא אבל בשומרי פירו' אין אוכלין לא מהתורה ולא מהילכות מדינה.

2. מהמלך
שמואל ב פרק ג פסוק לז: [...] כי לא הייתה מהמלך להמית את-אבנר בן-נר.

3. מהאישה
סדר נשים מסכת יבמות [...](שמות כא) מהאשה וילדיה תהיה לאדוניה [...]
סדר נזיקין מסכת בבא מציעא דף צו א גמרא: בההיא פלגא דשיילי מיהת מיפטר שאל מהאשה ונשאל בעלה [...]
סדר נזיקין מסכת בבא קמא דף מח א גמרא: ומאי שנא מהאשה שנכנסה לטחון חטין אצל בעל הבית שלא ברשות ואכלתן בהמתו של בעל הבית.
סדר נזיקין מסכת בבא בתרא דף קלא ב גמרא: [...] רב עוירא משמיה דרבא אמר בכולהו קני לבר מהאשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל.

4. מהאיש
ספר נשים הלכות סוטה פרק יא: [יב] [...] וחזר וקינא לה מהאיש שהשקה על ידו ונסתרה עימו--אינו משקה אותה על ידו פעם שנייה

5. מהאנשים
שמואל א פרק ל פסוק כב: ויען כל-איש-רע ובלייעל מהאנשים אשר הלכו עם-דוד [...]

6. מהארץ
שמואל א פרק כח פסוק ג: [...] ושאול הסיר האבות ואת-הידענים--מהארץ.
פסוק כג: [...] ויקם מהארץ וישב אל-המיטה.
שמואל ב פרק יב פסוק כ: ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתו [...]
יחזקאל פרק מא פסוק כ: מהארץ עד-מעל הפתח הכרובים והתמרים עשוים; וקיר ההיכל.
יחזקאל פרק מב פסוק ו: [...] על-כן נאצל מהתחתונות ומהתיכנות--מהארץ.
סדר זרעים מסכת שביעית פרק וה: אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מהארץ לחוצה לארץ
סדר טהרה מסכת פרה פרק בא: ולא זו בלבד אלא כל קרבנות הציבור והיחיד באין מהארץ ומחוצה לארץ [...]
סדר קודשים מסכת מנחות פרק חא: כל קרבנות הציבור והיחיד באים מהארץ ומחוצה לארץ [...]
סדר זרעים מסכת ברכות דף סג א פרק ט הלכה א גמרא: דאמר לוי מהארץ ועד לרקיע מהלך ה' מאות שנה [...]
סדר זרעים מסכת שביעית דף יח א פרק ו הלכה ד משנה: [...] אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מהארץ
סדר מועד מסכת עירובין דף סב א פרק י הלכה ח משנה: [...] שרשיו גבוהין מהארץ שלשה טפחים לא ישב עליהן הדלת [...]
ספר זרעים הלכות מעשרות פרק ו: [ה] החמרים שהביאו פירות לצור חייבין בדמאי--שחזקתן מהארץ [...]
ספר זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק יב: [יג] פירות שביעית--אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ ואפילו לסוריה.

7. מהעיר
שופטים פרק יז פסוק ח: וילך האיש מהעיר מבית לחם יהודה לגור באשר ימצא [..]
ירמיהו פרק לג פסוק ה: […] הסתרתי פני מהעיר הזאת על כל-רעתם.
ירמיהו פרק נב פסוק ז: […] וכל-אנשי המלחמה יברחו ויצאו מהעיר לילה […]

8. מההר
יהושע פרק ב פסוק כג: וישבו שני האנשים וירדו מההר ויעברו ויבאו אל-יהושע בן-נון [...].

9. מהנחל
מלכים א פרק יז פסוק ד: והיה מהנחל תשתה ואת-העורבים ציוויתי לכלכלך שם.

10. מהנהר
סדר זרעים מסכת חלה דף כה ב פרק ד הלכה ד משנה: מהנהר ומאמנם ולפנים שתי חלות אחת לאור ואחת לכהן

11. מהמדבר
יהושע פרק א פסוק ד: מהמדבר והלבנון הזה ועד-הנהר הגדול נהר-פרת […]

12. מהמדבר, מהנערים
שמואל א פרק כה פסוק יד: ולאביגיל אשת נבל הגיד נער-אחד מהנערים לאמור: הנה שלח דוד מלאכים מהמדבר […]

13. מהבית
יחזקאל פרק מ פסוק ז: [...] וסף השער מאצל אלם השער מהבית--קנה אחד.
פסוק ח: וימד את-אלם השער מהבית--קנה אחד.
פסוק ט: וימד את-אלם השער שמנה אמות ואילו שתיים אמות; ואלם השער מהבית.
יחזקאל פרק מג פסוק ו: ואשמע מידבר אליי מהבית; [...]

14. מהחצר
יחזקאל פרק מב פסוק ט: [...] בבאו להנה מהחצר החצנה.

15. מהאש
יחזקאל פרק טו פסוק ז: ונתתי את-פניי בהם--מהאש יצאו והאש תאכלם;


	הוסף תגובה


	סגור

פתיח חביב לשבוע חדש

אתי

9:51

27/7/2008

בזה את אולי יכולה להאשים את לימור

אני לא אני והסוס לא

16:40

30/7/2008

ועוד מהטוקבקים

אלי

8:14

28/7/2008

האם הצורה 'יש לי את הספר' היא שגיאה?

רותי

19:59

22/7/2008

תשובה בפנים

אלי

20:01

22/7/2008

כידוע, צורת "יש לי הספר" בעברית חריגה גם בהשוואה לשפות אירופה המערבית וגם בהשוואה לצורות מקבילות של העברית. בעברית אומרים על ספר בלתי מיודע: "יש לי ספר", ואם הספר מיודע צריך להגיד: "יש לי הספר", והצורה "יש לי את הספר" נחשבת לשגיאה. זה קצת מוזר, אבל המצב מסתבך עוד יותר כשעוברים לצורה רמז שם גוף, דוגמת: "יש לי אותו", הנחשבת לשגויה (אותו=נטייה של "את", ומקורה "את הוא"). מה נשאר לנו להגיד? "יוסי, עדיין יש לך הספר שנתתי לך לפני שנה?" - "כן, מאיר, יש לי הוא, בבוידעם בבית". צורות אלו נשמעות סינתטיות לחלוטין, ולא פלא שעל אף הפצרות מתקני התקנים, רוב הציבור מתעלם מהכלל ואומר: יש לי את הספר, יש לי אותו".

הסיבה לקושי היא בניתוח הפשטני מאוד ש"יש" היא נשוא, "לי" היא מושא עקיף, ו"הספר" היא נושא המשפט, אשר על כן לא ניתן לנו להשתמש ב"את" לפני "הספר" או לפני "הוא", שהרי ידוע לכול ש"את" מותרת לשימוש רק ככינוי המושא הישיר המיודע, ואין לה בעברית שום שימוש אחר. [ראו הערת שוליים]

אבל אילו המצב היה פשוט כל כך, לא היינו נתקלים במכשול נפוץ כל כך, ולכן ראוי לבחון עוד כמה היבטים של הניתוח:

הנה אפוא כמה הבדלים בין הנשוא "יש/אין" בעברית ובין מבנים דומים בשפות מערב אירופה (לפחות) ולצורך הדיון -- באנגלית (אבל לא מכיר לטינית או יוונית).

"יש" כנגד "have" אינו עיקר הבעיה, כי שניהם מתפקדים כנשוא המשפט. (לעולם "יש" והיפוכו "אין" בעברית הם תחליף-פועל, ולעולם הם נשוא המשפט.)

הבעיה העיקרית בעיניי בפונקציות האחרות של משפטי "יש" (הן במשמעות have הן במשמעות is), המתארגנות אחרת מאותן פונקציות במקבילות "יש" "have" ו-"is".

1. ראשית "יש" אינה פועל, אלא תחליף פועל, ואף כי לעולם היא תזוהה כנשוא, היא אינה נוטה בבניינים. לכן הדובר אינו מניח הקבלה מלאה בין הצורות "אבד לי הספר" ו"יש לי הספר".

2. בעל האובייקט במשפט (במקרה זה, גוף ראשון, ה"אני", אך כמובן גם "לך, לך, לכם, להם, וכו) באגלית הוא נושא המשפט, ואילו בעברית הוא המושא העקיף: "לי".

3. ה"ספר" באנגלית הוא מושא המשפט, ואילו בעברית הוא הנושא "הספר".

בהבחנות 2, 3 יש הרבה יותר מתיוג של מונחים תחביריים. האומנם ברובד העמוק בתודעתו של דובר העברית מערך היחסים בין בעל--אני--ספר שונה ביסודה ממערך היחסים האופייני לשפות אירופה, ולמשל באנגלית, אני--בעל--ספר, באופן שמצדיק את הצבתו של הספר במשפט העברי כנושא המשפט בניגוד להצבתו של הספר באנגלית כמושא, והאני כנושא? ואולי ה"את" הסוררת הזאת חושפת בדיוק את זה, שגם לדובר העברית ברובד העומק הספר נתפס כמושא?

4. גם בצורה "יש אור" (there IS light), שבו ה"יש" מקבילה ל"is", האנגלית נוהגת אחרת מהעברית:

בעוד בעברית מבנה המשפט: אור=נושא, יש=נשוא, באנגלית משתמשים בנושא סתמי there, ואז is הוא הנשוא ו-light הוא המושא, ואילו בעברית אין נושא סתמי, האור הוא הנושא, וה"יש" גם כאן הוא הנשוא.

לכן יתורגם "לא יהיו לך אלוהים" לאנגלית בצורת "אתה לא will have".

אולי במקורותינו ואולי גם בהשפעת שפות אירופה, מבחינת מבנה העומק האינטואיטיבי של התחביר, דובר עברית חש ששני המשפטים "יש לך ספר" ו"אתה קונה ספר" מקבילים, כלומר הספר הוא מושא, אף שמבחינה תאורטית טהורה הוא, למותר לציין נושא, וזאת בפרט כי אין לו שום מקבילים אחרים למבנים הנדרשים סביב "יש/אין" ונגזרותיהן.

להדגמה נניח שרשרת ארוכה של ביטויים דומים: אתה רואה את הספר, אתה אוהב את הספר, אתה רוצה את הספר, אתה קונה את הספר, אתה have את הספר, אתה קורא את הספר, אתה זוכר את הספר, אתה שומר את הספר.

גם בצורות קרובות ל"יש לי הספר" אנו נוהגים אחרת, ולמשל:

"אבד לי הספר" אינו מעורר בנו חשק לומר "אבד לי את הספר"; במשפט זה גם אין לנו בעיה להחליף את הסדר ולומר "הספר אבד לי", אבל לו נאמר: "הספק יש לי" או "הספר היה לי" במשמעות התחבירית הזאת (הצורה "הספר היה לי מקור נחמה" שייכת לתבנית אחרת, ואינה נוגעת לעניין).

כך גם "נעימה לי ההרגשה" על דרך "יש לי הרגשה", ובוודאי לא נעדיף "נעימה לי את ההרגשה" על פני "נעימה לי הההרגשה ", וגם כאן אפשר לומר "ההרגשה נעימה לי", ושוב, לא כמו "ההרגשה יש לי".

ועוד אחד: "מוצא חן בעיני המראה", ולא "מוצא חן בעיניי את המראה", ושוב: "המראה מוצא חן בעיניי" ולא "המראה יש לי".

בולט לעין שהתבנית "יש לך הספר" יוצאת דופן לגמרי, ולא מפליא שהקורא ישרשר גם אותה בצורה הכללית ויפסוק: "יש לך את הספר". לא די שלפתע השתבש הסדר נושא נשוא מושא, אלא צריך גם לסלק את ה"את" הנוחה כל כך, המתבקשת כל כך, ובייחוד כשאין שום דרך נוחה לעקוף אותו כשהוא בה בצורת: ראיתי אותו, אהבתי אותו, רציתי אותו, קניתי אותו, i had אותו, קראתי אותו, זכרתי אותו, שמרתי אותו.

המילה "יש/אין" חריגה לגמרי בשפה העברית, שכן היא משמשת בתבניות המשמשות כרגיל למילים מודאליות (כדאי לי ללכת, אסור לי לקרוא), אבל המורפולוגיה של הפונקציות התחביריות האחרות סביבה אינה תואמת את המילה הזאת, כלומר הן אינן נטויות בצורת מקור "ללכת".

כשיש בשפה מילה חריגה כל כך, אולי יחידאית בעקרון השימוש בה בכל השפה, אז הניסיון להחיל עליה כלל הנכון לרוב השפה מוזר מאוד. אין בעיניי שום סיבה שאם העברית פיתחה מילה יוצאת מן הכלל, ייאסר עליה לאפשר גם כניסת מערך מורפולוגי-תחבירי יחידאי, קטן ואפקטיבי, יוצא מן הכלל, שיאפשר את השימוש בביטוי השכיח וההכרחי הזה בלי תחושה שבולעים צפרדע. תמיד עדיף ללעוס.

-------------
כיום "את" רשומה בספרי הלשון ברשימת מילות היחס. אני דבק במונח שלמדתי בנעוריי מספרו של פרופ' משה גשן-גוטשטיין, כאמור: כינוי המושא הישיר המיודע. לדעתי המונח הזה אומר רק מה שצריך וכל מה שצריך על מעמדה של המילה הזאת בין חלקי הדיבור, ומציין היטב את חריגותה ביחס לכל היחסים האחרים, המסומנים בשלל מילות היחס שלהם.

"את" חריגה גם ביחס לשפות דומות לאגגלית למשל, שבה מסתפקים ב-the, שהיא המקבילה של "ה", ואין בה מילית נוספת המקבילה ל"את", כלומר ל"כינוי המושא הישיר המיודע". לכן באנגלית the man bites the dog משמעותו תמיד נושא נשוא מושא (האדם הוא שנשך), ואילו בעברית אפשר לסמן את המושא כרצונך, בלי תלות בסדר, ולמשל: את האדם נשך הכלב, או האדם נשך את הכלב.

קל וחומר ביחס לרוסית, שבה כלל אין ה"א היידוע. אם לדובר רוסית קשה להסתגל לה"א, קשה לו פי כמה להתסגל לצורת "את ה..." שהיא, כאמור, שילוב של כינוי המושא המיודע עם ה"א הידיעה. לכן שכיח שדובר רוסית בשלבים הראשונים ללימודי העברית יאמר: אני אסביר זה, ומן הסתם לא תפריע לו הצורה "יש לי זה".

היפוכו של דבר מוצאים בקרב דוברי איטלקית, שאצלם שכיח שהם אוהבים מאוד את ה"את" ומרבים להשתמש בה כחלק אינטגרלי ממילית היידוע, וגם לפני נושא, ובמובן זה הם הולכים לקצה השני. לכן שכיחה הפרודיה על צורת הדיבור של דוברי איטלקית בתחילת דרכם בעברית, במשפטים כגון: את הבעיה הזאת מפריעה לי מאוד. מי שמשתמש כך ב"את" בוודאי לא יהסס להשתמש ב"יש לי את הספר הזה", שהרי, כפי שראינו, אף לדובר עברית ילידית רהוטה קשה להימנה מצורת שימוש זו.


	הוסף תגובה


	סגור

א-פרופו רוסית

אני לא אני והסוס לא

16:54

30/7/2008

לדעתי זה אומר

אלי

19:53

4/8/2008

האם יש לפסול את צורת 'ביתו של ראש הממשלה' באשמת כפילות?

רותי

9:29

18/7/2008

הסבר בפנים

אלי

9:30

18/7/2008

א. בעברית יש כמה צורות של שיוך, שהעיקריות בהן הן:

1. הבית של אבא; צורה זו יכולה לשמש בשתי צורות תחביריות:
האחת, במשפט שבו הנשוא אינו פועל "משפט שמני" אלא צירוף יחס: "הבית"-נושא, "של אבא"-נשוא. מקרה כזה ברור מאוד כאשר הביטוי משמש לענות לשאלה: של מי הבית? הבית של אבא. והוא צורה אלגנטית של הביטוי המודגש יותר והמסורבל יותר: "הבית הוא של אבא", שאינו בלתי-תקין, ומבחינה תחבירית הוא שקול למשפט "הבית של אבא". דרך אגב, בעבר ובעתיד אין אנו יכולים להיפטר מהאוגד ("הוא"), ועלינו לומר: הבית היה של אבא, הבית יהיה של אבא.
השנייה היא במקרה שבו הצירוף "של אבא" הוא לוואי של "הבית", כלומר תיאור או אפיון של שם העצם "אבא". הבית של אבא נמכר. לצורה זו יש מקבילה הנקראת "סמיכות", והיא:

2. בית אבא; צורת סמיכות זו שימשה בין היתר בלשון קדומה (לשון מקרא). היא צורה דחוסה וחסכונית יותר מצורת "הבית של אבא", ואולי משום כך היא משמשת בדרך כלל בשפה "מסוגננת יותר". הרי לא נכתוב בספר ילדים: "אופני אבא גדולים וירוקים", אלא נעדיף "האופניים של אבא גדולים וירוקים". עם זאת, יש ביטויים רבים מאוד בצורות סמיכות שהתרגלנו להם, והרי אפילו בספרי ילדים, איש לא ישתמש ב"אבא הלך לבית של הכנסת", אלא תמיד "לבית הכנסת" וכך גם ביטויים רבים אחרים שלא יימצאו בשום הקשר חוץ מבסמיכות: עורך דין, בית ספר, בית כנסת, תל אביב, מעלה החמישה, דיני נפשות, ועוד רבים מספור.

3. אם בעליו של האובייקט כבר ידוע לנו מההקשר, נוכל להשתמש בצורות "הבית שלו" או "ביתו": הילד יצא לטייל עם "כלבו", או עם "הכלב שלו".

4. צורת כלאיים בין הצורות הנ"ל היא "כלבו של הילד". מבחינת התוכן היא שקולה הן ל"כלב הילד" הן ל"הכלב של הילד". על הצורה הזאת חלוקות הדעות: האם היא תקנית, או שמא יש בה כפל (מיותר) של שיוך. טיעון זה, כלבו = הכלב שלו, לכן כלבו של הילד היא הכלב של- של הילד. ובכל זאת, הצורה תקנית, והיא שכיחה מאז רובד לשון חכמים של לשוננו, כלומר מאז ספרות התלמודים ואילך. להלן כמה הערות על תקינות ואי-תקינות בשימושים בצורות סמיכות.

ב. אפשרויות תקינות והגבלות בשימוש בצורת סמיכות

1. כאמור, סמיכות היא צורה דחוסה של שיוך: הבית של הכנסת (הבית משויך לכנסת) הופך בסמיכות ל"בית הכנסת". השיוך בצורת סמיכות מוגבל בכלל אחד: אין להשעין שני נסמכים או יותר על סומך אחד. אם הכלבים והחתולים הם של הכפר, אנו מנועים מלהשתמש בצורת: "כלבי וחתולי הכפר". ניתנת לנו הברירה בין שתי צורות תקניות: הכלבים והחתולים של הכפר, או: כלבי הכפר וחתוליו. וכך גם: הכלבים, החתולים והעזים של הכפר, או לחלופין: כלבי הכפר, חתוליו ועזיו.

2. אין לטעות בין הכלל הזה ובין הכלל המאפשר ליצור שרשרת סמיכויות. בשרשרת כזאת, כל הרכיבים הפנימיים (חוץ מהראשון והאחרון) הם, מצד אחד, סומכים של הנסמכים שלפניהם, ומצד אחר, נסמכים של הסומכים שאחריהם. כלומר, בביטוי "בית ראש העיר" המילה "ראש" היא הסומך של "בית" והנסמך של "העיר". להבהרת העניין נוסיף שבעוד הפירוק של הביטוי הבלתי-תקני "כלבי וחתולי העיר" הוא: "הכלבים והחתולים של העיר", הפירוק של הביטוי "בית ראש העיר" הוא "הבית של הראש של העיר". צורה זו תקנית למהדרין, וכמובן מותר להשתמש ב"נאמני הר הבית", או, אם נמתח את האפשרות הזאת עד אבסורדיות: "משתתפי כינוס חגיגות גמר לימודי אשת סגן ראש עיריית תל אביב". ביטוי זה לקוי בסגנונו, אך תקין במבנהו.

3. יסוד אחר של כפילות מופיע בצורת: כלבו של הילד. כאמור, לכאורה יש כאן כפל-שיוך, שכן "כלבו" משייך את הכלב לילד, אבל גם "של הילד" משייך את הכלב לילד.
יש המסתייגים מהצורה הזאת, ועל כך ראוי להרחיב מעט את ההסבר. המילה "של", השכיחה כל כך בלשוננו, חדשה יחסית בלשון העברית, ובמקרא ובכתבים קדומים היא אינה מופיעה כלל. שלוש צורות שימשו לשיוך במקרא:

3.1 סמיכות, דוגמת "בית קודשי", שבלשון מאוחרת ניתן לפרקה לגורמים: הבית של הקודש שלי. (דרך אגב, הקביעה למי מכוון שיוך הבית בביטוי הזה אינה חד-משמעית, ואפשר לפרש בשתי צורות שונות: ביתי, שהוא בית קודש, או הבית, שהוא בית הקודש, הקודש שהוא שלי. בכפל משמעות זה השתמשו פרשנים, ולמשל הרב אליעזר ברקוביץ במאמרו "על הקדושה" בספרו "מאמרים על יסודות היהדות" הוצאת שלם, ירושלים התשס"ד, שאותו ערכתי עריכת לשון);

3.2 צורת "אשר למלך".

3.3 צורת "שלמלך". כידוע, "אשר" המקראית הוחלפה בלשון חכמים (=מהתלמוד ואילך) לצורת "ש...", ולכן ניתן לומר שיש גרעין של צורת "של" בדחיסת "אשר ל...": אילו המקרא היה נכתב בלשון חכמים, היו אומרים: המיטה שלמלך.

ואכן, למשל בשיר השירים (שנכתב כנראה בימי בית שני) מופיעה צורה קדומה של צורת "של": "מיטתו שלשלמה". הבה ננתח את ההתפתחות האפשרית לצורה זו:

מן הסתם יסודה בצורה התאורטית "מיטתו אשר לשלמה".
אם נוסיף רווח לפני "שלמה" נקבל את הצורה "מיטתו אשר ל שלמה".
אם נלך בדרך לשון חכמים, ה"אשר" תתכווץ ל"ש.." ונקבל את הצורה המוכרת לנו, שתקניותה במוקד הדיון: "מיטתו של שלמה".

כאן אנו מתחברים לשאלת ההסתייגות מכפל השיוך, שנדון לעיל. למה לא הסתפק המשורר בביטוי "המיטה שלשלמה", וביסס את השיוך בצורת "מיטתו שלשלמה"? ניתן רק לנחש שהשיוך ב"המיטה שלשלמה" לא נראה למשורר מובהק דיו.

אם נחזור לדו-משמעות של "בית קודשי" שנדון לעיל, נראה שאם נשתמש בצורת "ביתו של קודשי" הדו-משמעות נעלמת. שרשרת של סמיכויות כאלה תיראה כך: ביתה של אשתו של סגנו של ראשה של המאפיה. מסורבל ובדרך כלל בלתי-שימושי.

צורת "בנו של" שכיחה מאז לשון חכמים. אפילו הביטוי הזה לבדו מופיע בספרות לשון חכמים יותר מ-200 פעמים, וכמובן יש עוד יחסים רבים המתוארים בצורה זו ("בתו של..." וכ"ה). מי שמבקש למנוע שימוש בצורות שהתקבלו בלשון חכמים נקלע למעבר צר מאוד. כי אם לשון חכמים אינה טובה בעיניו, ואפילו נישאר רק בשאלת צורות השיוך, עולה השאלה: למה יסכים לשימוש במילה "של" מכול וכול, שהרי היא נעדרת מלשון מקרא? כלומר, אם רק שימוש מקראי מכשיר את תקן השימוש במילה, צריך לוותר לא רק על "בנו של..." וכל הצורות הדומות, אלא, ראשית על "מיטתו שלשלמה" וכדומה, ובהמשך - על השימוש ב"של" בכלל. זה חסר שחר, כמובן, ודרך אגב, המילה "של" מופיעה בחיפוש גוגל יותר מ-130 מיליוני פעמים!


	הוסף תגובה


	סגור

האם חייבים לנקד שירה?

רותי

18:16

14/7/2008

יש להפעיל שיקול דעת

אלי

18:26

14/7/2008

בד"כ שירה מצריכה ניקוד, כי בלי ניקוד מילים רבות ניתנות לקריאות שונות, ובד"כ מה שמאפשר לנו לקרוא בלי ניקוד הוא ההקשר. ממאפייניה הבולטים של השירה הוא צמצום ההקשר, מחד גיסא, ושימוש באוצר מילים נדיר ורב-משמעי מאידך גיסא.

מתוך כך בטקסטים רבים של שירה יש מקום רב יתר על המידה לאי-הבנות ולתהיות, ולכן מנקדים.

לכן התשובה אינה כתובה בלוחות הברית ואף לא בכללי האקדמיה לתרבות או בתקנון המשרד לנאורות.

אם הטקסט של השיר קריא בלי תקלות וניתן להבנה חד-משמעית גם בלי ניקוד, אין צורך לנקדו.

אם חושבים שהקורא ייקלע למצוקה או שיפרש את השיר שלא כראוי בגלל המאפיינים שמניתי, עדיף לנקד.

להזכירך, הניקוד הוא המצאה של המאה השמינית לסה"נ.

באופן כללי כתבי הקודש, ובהם מקרא ותלמוד, נכתבו וניתנים להבנה חד-משמעית גם בלי ניקוד. ובכל זאת את המקרא נהוג לנקד. ומקפידים על ניקוד אחיד, שלפעמים משמעותו גם פרשנית. כך נכון לפיסוק ולהפרדת מילים ברווחים. במגילות ים המלח אין כאלה, וגם טעמי המקרא הם בחזקת עזר לקורא ובצדו פרשנות.

אם במקרא יש פסוק "אז לחם שערים" (שירת דבורה, שופטים ה, ח) שקשה לפרשו, האם מדובר בלֶחֶם? או בלָחַם?

באים פרשנים ותוהים אם חלוקת המילים המקורית לא הייתה "אז לחמש ערים". אבל שימי לב מה עושה הניקוד בהצעה הזאת: לְחָמֵשׁ משמעותו לערים שמספרן חמש. ואילו לְחֵמֵּשׁ משמעותו לצייד אותן בנשק.

ואפשר להמשיך: "אזל חמש ערים" (אם מניחים שהטקסט מאוחר ויש בו השפעה ארמית); או אולי הלך החום של השערים: "אזל חם שערים"?

אילו היו רווחים, ניקוד ופיסוק בימות כתיבת המקרא, לא היינו נקלעים לספקות הללו.


	הוסף תגובה


	סגור

האם ה"שורוק" של וי"ו החיבור לפני בומף ושווא היא תנועה קצרה או ארוכה?

6:27

8/7/2008

מכל מקום, השווא שאחריה אינו נח

אלי

6:28

8/7/2008

שאלה:
אבקש לשאול על ואו החיבור הבאה לפני אות שוואית או אחת מאותיות בומ"פ,שאז היא הופכת למעין שורוק. כיצד יש להתייחס לתופעה זו:האם יש לה דין שורוק?אם כן-כיצד הפכה מחצי תנועה (או מאפס תנועה לפי דעה אחרת)לתנועה גדולה?האם יש לכך תקדים?
תשובה

אכן השורוק של וי"ו החיבור לפני בומף ושווא אינו ככל שורוק אחר, שכן הוי"ו הזאת מייצרת עיצור פנימי "א" שאינו מסומן באות (בכל מצב אחר אנו כותבים: *אוּ- בעניין זה). עם זאת, כל שורוק אחר הריהו תנועה גדולה, ואיני רואה סיבה להוציא את השורוק הזה מאותו כלל.

זאת ועוד: אתה כותב שהשורוק הזה מוצאו בשווא. אבל להזכירנו: מאות רבות של שנים, אולי אלפי שנים, השפה העברית נכתבה ללא ניקוד. לכן הוי"ו הזאת לא הייתה מנוקדת בשום ניקוד. לכן לא ברור אם מוצאה באיזושהי תנועה או חצי-תנועה או אפס-תנועה, רק ידוע שהייתה שם האות וי"ו, ומן הסתם הגו אותה פעם בתנועת E קצרה או קצרה מאוד , פעם בתנועת U ופעם בתנועת A, קצרה או ארוכה, לפעמים בתנועת O, ואפילו בתנועת I, כפי שידוע לך מהניקודים הרבגוניים של וי"ו החיבור:

1. וְכל אשר להם (שווא); (המצב הבסיסי);
2. שמים וָארץ (קמץ); (לתפארת רטורית בסיום משפט לפני הברה מוטעמת),
3. וֶאֱלוהים (סגול);
4. וַחֲשיבה (פתח);
5. וָאֳרנים (קמץ קטן); (3 עד 5: על פי הכלל שוי"ו החיבור לפני תנועת חטף תנוקד בתנועת החטף.
6. וִיהודה (חיריק); (לפני יו"ד שוואית).
7. וּבִכלל (השורוק המדוברת בדיון זה, לפני בומ"ף ו/או לפני שווא).

ייתכן שבימי קדם הגו את הוי"ו הזאת (שבתנועת U) בצורת VU, ורק בתהליך הדרגתי נעלמה ה-V. הרי מה אנחנו יודעים בדיוק על ההגיה מהזמנים הרחוקים שלפני הניקוד? (נאמר, אלף שנים לפני קביעת הניקוד הטבריאני) -- לא נשתמרו ההקלטות שהיו במשכן...

מכל מקום, בוודאי השווא אינו נח, והשאלה שלנו היא אם הוא נע או מרחף.

כל השוואים המדוברים במקורם הם שוואים נעים, בין משום שהם בראש מילה (כמו ב"וּכְבָר") ובין משום שמוצאם מתנועה (כמו ב"כתבתם"), ולראיה, הבגדכפת שאחרי השווא אינה מודגשת.

אבל במקרה זה אולי יבוא מלומד ממני ויסביר שהשווא הזה אינו נע אלא מרחף, אם בידיו הוכחה שהשורוק של וי"ו החיבור אינו תנועה ארוכה אלא קצרה, ולכן חלה על השווא גזרה כפולה: חצי הדרך בין נע (במקורו) ובין נח (לסגירת התנועה שלפניו). במקרה זה הוא מרחף.

לצרכים מעשיים אין רבותא בהבדל הזה: בין כך או כך הוא אינו גורר הדגשה קלה בבגד כפת שאחריו.

ראה גם את הצורות האלה במבנים דומים (תנועה קטנה - לא מקורית, אחריה שווא מקורי, נע במקור ומרחף בצירופים):
בנְפול אויבך אל תשמח (פ"א בלתי דגושה, מכאן שהשווא לפניה מרחף?), וכך גם בְּשְׁבִילֵי [הגן], [ בטו] בִּשְׁבט;
לִשְׁבטים [ולמשפחות].
כִּלְבבך. [יִתֶּן-לְךָ כִלְבָבֶךָ; וְכָל-עֲצָתְךָ יְמַלֵּא]
[מִ]שָּׁכְּבָר הימים

שונה מצבם של השוואים שאחרי מ... ש... ה...., כי אותיות אלו מצריכות אחריהן דגש חזק, המפצל תאורטית את העיצור שמעליו, ואז הכפיל השני בשני העיצורים המזוגים כך פותח את התנועה שאחריו:
1. מִכְּפר ומעיר, [רבים] מִסֱּפור;
2. [המרגל שחזר מן] הַכְּפור, מחוזות הַסְּפר.
3. בנפול [אויבך אל תשמח].


	הוסף תגובה


	סגור

האם רצוי להימנע מלפתוח משפט או פסקה בֹֹאת ה...ֹֹ

אלי

22:23

27/6/2008

יפתח התותח.

עוברת אורח

17:41

8/7/2008

פעם שָנינוּ: פִּרְטֵי, היום - פְּרָטֵי. למה?

אתי

8:41

18/6/2008

אתי שלומות

טלי

10:58

18/6/2008

real time

ענבל

7:44

18/6/2008

מה כוונתך ב"נכון"?

אלי

7:05

19/6/2008

עמוד1 מתוך 5

1 2 3 4 5

לעמוד הבא

לאתר החדש, http://eliguy.googlepages.com עריכה לשונית (בעברית) וותרגום (מאנגלית לעברית), אלי גיא, English to Hebrew Translation and Editing in Hebrew, Eli Guy

עריכה לשונית (בעברית) ותרגום (מאנגלית לעברית) - אלי גיא

Eli Guy, Translation and Editing

לאתר החדש http://eliguy.googlepages.com אוקטובר 2008

מה באתר: תוכן עניינים (במקום מפה)

רשימת עבודות, הפניות למידע ברשת, דוגמאות תרגום ועריכה

המלצות

מהי עריכת לשון (או עריכה לשונית)

פורום שו"ת + 80 תיקונים שכיחים בעריכה

לוח מודעות תרגום ועריכה

קידום לקוחות

צור קשר

אולביז – בניית אתרים, קידום עסקים ואתרים באינטרנט