טוהר המידות חשוב לנו כמו טיהור המים, "מי עוז" טובה בשתי המידות !!! נסו אותנו      מחירים ואיכות ללא תחרות !!!     כנסו לחנות האתר והתרשמו !!!     טיהור מים     מטהרי מים     אוסמוזה הפוכה     מסנני מים     פילטרים למים     
חומרים מסוכנים במי השתייה

 

הטיפול במי שתייה מזהמי מי התהום והרחקתם

פרופ' אבנר עדין1 ואינג' רמי הלפרין2

 

1 ראש המעבדה המרכזית לטכנולוגיה של טיפול במים ויו"ר האיגוד הישראלי למים. היחידה למדעי הסביבה, האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים 91904 adin@vms.huji.ac.il

2מהנדס יועץ, לשעבר מהנדס ראשי לבריאות הסביבה, משרד הבריאות. רח' סנש 18, הרצליה 46446 ramy_hal@bezeqint.net (פורסם במגזין "הנדסת מים, נוזלים והשקיה").

 

מבוא

מצב משק המים בימים אלה הוא הגרוע בתולדות המדינה. הן פני הכנרת והן רמות המים במאגרי המים התת-קרקעיים הראשיים, דהיינו אקוויפר החוף ואקוויפר ההר, צנחו מתחת לקווים האדומים ללא צפי של התאוששות בשנים הקרובות. המחסור במים במדינת ישראל מוערך ב- 400 עד 500 מלמ"ק בשנה, כאשר ביצוע בשטח של תוכניות להגברת השימוש החוזר במים ולהתפלה בקנה מידה גדול מבושש לבוא.

בגישה תיכנונית מודרנית ובמיוחד במציאות ה"מימית" הישראלית, לא ניתן לנתק את נושא כמות המים מנושא האיכות. לכאורה קיימים ברשותנו משאבי מים אין סופיים, הכוללים, מלבד שפכים למיניהם, אקוויפרים בעלי זיהום טבעי ואנתרופוגני (מעשה ידי אדם), מי שטפונות וכמובן את מי הים. ללא טיפול נכון במים אלה, הכרוך בהשקעות והוצאות שוטפות מתאימות, אין הם יכולים להוות פוטנציאל כמותי.

 

מאמר זה נוגע במיוחד במאגר מי התהום במישור החוף, דהיינו "אקוויפר החוף", מקור המים הגדול ביותר במדינת ישראל. להלן מספר עובדות שתפורטנה מאוחר יותר במאמר:

 

        ·            אקויפר החוף עבר בעשרים השנים האחרונות תהליך המלחה  בגלל שאיבת יתר ובגלל השקייה עם מי קולחין ומי כנרת, שהם בעלי תכולת מלחים גבוהה יותר מאשר מי התהום. עקב השאיבה המופרזת ירד מפלס מי התהום, מה שגרם לחילחול מי הים התיכון אליהם ולהמלחתם. ההמלחה מפריעה להשקייה חקלאית בנוסף לפגיעתה באיכות מי השתייה.

        ·           אקויפר החוף הזדהם על ידי תחמוצות חנקן (חנקות וחנקיות). תחמוצות החנקן עלולות לגרום לתמותת תינוקות בני יומם ששותים מים אלה מכחלת. גם אנשים מבוגרים עלולים להינזק משתיית מים עם חנקות. קיים חשד, שתחמוצות החנקן עלולות לעורר סוגים מסוימים  של סרטן.  התהליך (האיטי) של התאמת התקן הישראלי לתקנים המקובלים במדינות מתוקנות אחרות, גורם לסגירה של יותר ויותר קידוחים ועלול להביא לפסילה של 30-40 אחוזים ממי השתייה.

        ·           אקויפר החוף מזוהם באזורים אחדים במתכות כבדות ובחומרים אורגניים רעילים. זוהי תוצאה של שפכים תעשייתיים או של קרקעות מזוהמות, שמפעלי תעשייה שפכו עליהן במשך שנים חומרים מסוכנים. מי הגשמים המחלחלים נושאים עימם חומרים אלה מפני הקרקע אל מי התהום. חומרים אלה עלולים לגרום לסרטן ולפגיעה במערכות העצבים. התופעה בולטת בעיקר באיזור גבעתיים, רמת השרון ונוף ים,  מקומות שבהם שוכנים או שכנו בעבר מפעלים של המעשייה הצבאית.

 

לשאיבת המים מקידוחים שנזדהמו וטיפול נכון בהם להרחקת המזהמים ייתרון כפול. מחד גיסא, מגדילים את פוטנציאל אספקת המים הטבעיים ומאידך גיסא, מנקים בצורה זאת את האקוויפר. אולם יש להדגיש, כי העובדה שקיימות דרכים לטיפול במים אינה מצדיקה בשום פנים ואופן דעה הנשמעת אפילו מפי נציבי מים קודמים, שניתן לתת לאיכות המים באקוויפר להתדרדר.  התורה המודרנית של פיתוח בר-קיימא אוסרת זאת בתכלית האיסור ובצדק.

 

המאמר מתאר להלן את בעיות הזיהום של מי התהום ומביא שיטות שונות לטיפול במים למטרות שתייה, כולל תאור תהליכי הטיפול וגם עלויות במידת האפשר. 

 

בעיית הזיהום

מרבית המים השפירים המסופקים לצריכה הביתית במדינת ישראל, מקורם באקוויפרים של מי התהום, שמהם המים נשאבים ע"י קידוחים. האקוויפרים העיקריים שמהם נשאבים המים הם אקוויפר החוף ואקוויפר ההר. אקוויפר החוף משתרע מתחת לאזורים הבנויים הצפופים ביותר של מדינת ישראל, אזורים שהם בצפיפות שיא גם בהשוואה בינלאומית. צפיפות זאת של האזורים הבנויים, גורמת לחדירה מסיבית של מזהמים למי התהום, כתוצאה מהפעילויות השונות של האדם באזורים הבנויים. המזהמים החודרים לאקוויפר של מי התהום משתרעים על כל הטווח שאפשרי של מרכיבי איכות המים ומהווים בעיה כפולה למדינת ישראל.

חלקה הראשון של הבעיה, הנגרמת מחדירת המזהמים למי התהום, הוא הסכנה לבריאותם של התושבים השותים את המים שהזדהמו. החלק השני של הבעיה, נגרם על ידי "פסילת" מקור המים שהזדהם מלהוות מקור מי שתייה.  במדינת ישראל,  שאחת מבעיותיה הקשות היא המחסור המתמיד במים שפירים, כל מקור מים שנפסל מקטין הן את כמויות המים השפירים שניתן לשאוב והן את המילוי החוזר של האקוויפר ממי גשמים, כי כמויות מי הגשם היורדים על האזורים המזוהמים הולכות לכאורה לאיבוד.

המזהמים של מי התהום, שמדינת ישראל צריכה להתמודד אתם, כוללים מזהמים "טבעיים" כגון קשיות המים (שמקורה במינרלים בקרקע), מוצקים מרחפים (החודרים למים מהסביבה דרכה  מגיעים המים לנקודת השאיבה) וכלורידים (חדירת מים מליחים, מי ים ועוד). אבל בנוסף להם קיימת גם תרומה אנטרופוגנית (שמקורה באדם), הכוללת מזהמים חקלאיים (כמו חומרי הדברה החודרים דרך הקרקע עד מי התהום), מזהמים תעשייתיים (כמו מתכות כבדות ותרכובות אורגניות שמקורן במפעלי תעשיה), שפכים ביתיים וזיהומי דלקים שמקורם הן בתעשייה והן בתחבורה. להלן ננסה להתייחס למזהמים השונים של מי התהום.

כלורידים

המלחת מי התהום היא תופעה נרחבת ביותר, כאשר הסיבות לה הן רבות ושונות, (חלקן טבעיות וחלקן מעשי ידי האדם) והן מחייבות התייחסות שונה בהתאם. קצב ההמלחה של מי אקוויפר החוף משתנה באזורים השונים, ולפי דיווחי השרות ההידרולוגי הוא נע בין תוספת של 1 עד 2 מג"ל כלוריד בשנה בשוליים המערביים של האקוויפר ועד 10 מג"ל כלוריד בשנה באזורים של כתמי ומוקדי מליחות. המלחת המים הטבעית באקוויפר החוף והעלאת ריכוזי הכלורידים שבהם היא תופעה הנמשכת כבר עשרות בשנים. לפי דיווחי השירות ההידרולוגי יש עדויות על תופעות המלחה מוקדמות כבר בשנות ה – 30 באזורים מרכזיים של אקוויפר החוף.

ההשפעה העיקרית של הכלורידים שבמים, היא על התאמת המים להשקיה חקלאית ואילו ההשפעה על איכות מי השתייה היא משנית. בהשקיה של גידולים הרגישים למליחות (כגון הדרים ואבוקדו), הריכוז המרבי הדרוש של כלורידים במים הוא בסביבת 150 – 200 מג"ל ואילו עבור מי שתייה רצוי לספק מים המכילים עד 250 מג"ל כלורידים (וזאת כדי למנוע השפעה על הטעם של המים), כאשר התקן המרבי הוא 600 מג"ל כלורידים.   כאמור לעיל, קיימות סיבות רבות להמלחת מי התהום ואלה מפורטות בנספח א'.

חנקות

זיהום מי התהום ע"י חנקות, היא תופעה נרחבת ביותר. אין כל אפשרות למנוע אותה, ניתן רק לפעול לצמצומה ככל האפשר. את המקור הראשוני לחנקות באקוויפר החוף של מדינת ישראל היוו החנקות שהצטברו בקרקע במאות השנים בהן לא הייתה מעובדת ואלה החלו לחדור למי התהום כאשר התחיל העיבוד האינטנסיבי של הקרקעות בארץ. מקורות נוספים לזיהום מי התהום ע"י חנקות, מהווים הזיבול והדישון של הקרקעות המשמשות לגידולים חקלאיים, הפרשות בעלי חיים הרועים בשדות, השקיה בקולחים המכילים חנקות (אם כי במקרים אלה החקלאים בדרך כלל מקטינים את הדישון של השדות עם דשן חנקני) וחלחול של שפכים למי התהום.

הסיבה הראשונית להגבלת ריכוז החנקות במי השתייה לריכוז של 90 מג"ל, נבעה מהסכנה למחלת מטהמוגלובינמיה (כחלת, חנק) בתינוקות כתוצאה מהשתייה. מחלה זו כמעט נעלמה בארצות המפותחות, אחרי שהתחילו לייצר תרכובות סטריליות של מזון מוכן מראש לתינוקות. אבל אז התעורר החשש מהיווצרות ניטרוזמינים במערכות הבליעה והעיכול ובארצות המפותחות החמירו את התקן עד 45 מג"ל חנקות במי השתייה. בארץ התקן עמד עד השנה שעברה על 90 מג"ל, כאשר בתיקון לתקנות איכות מי השתייה, שאושר בסוף שנת 2000, נקבע תקן חדש של 70 מג"ל, אשר ייכנס לתוקף תוך 5 שנים מאישור התיקון.

בפועל יש בארץ עלייה מתמשכת בריכוזי החנקות במים של אקוויפר החוף, כאשר מדי שנה מתווספים מספר קידוחים שריכוז החנקות שבהם עולה על התקן המותר במי שתייה.  הורדת סף התקן המותר, מ – 90 מג"ל  ל – 70 מג"ל, תגרום לכך שבקידוחים רבים המים לא יתאימו יותר לאספקה כמי שתייה, אלא אם יקטינו את ריכוז החנקות במים אלה.

מתכות כבדות

למתכות הכבדות יכולה להיות השפעה ישירה על הבריאות של מי ששותה את המים וזאת בניגוד להשפעה של הכלורידים, שהיא בעיקרה על הגידולים החקלאיים. המתכות הכבדות, כשהן נמצאות במים בריכוזים העולים על הריכוז המותר בתקנות מי השתייה, הופכות את המים לרעילים לבני האדם ופוסלות את השימוש במים כמי שתייה. מהן גורמות לסרטן, הרס מערכת העצבים, פגיעה באברי גוף שונים ועוד. הנזקים הבריאותיים העלולים להיגרם על ידי שתיית מים המכילים מתכות הכבדות והריכוזים המותרים מתוארים בנספח ב'.

המתכות הכבדות, מגיעות ברובן למי התהום מפליטות של התעשיות, כגון תעשיות שבהן יש ציפוי מתכות ותעשיות אחרות המשתמשות בחומרים אלה. גם שפכים ביתיים תורמים במידה מסויימת. החלחול למי התהום של הפליטות  מהתעשייה, מקורן הן בנזילות ממיכלי אחסון של התמיסות המכילות חומרים אלו והן משפיכה (מכוונת או מקרית) על הקרקע או לביוב, של פסולת נוזלית המכילה שאריות של מתכות אלו.

בעבר היו כבר כמה מקרים של פסילת קידוחי מי שתייה, עקב עליית הריכוז במי הקידוח של מתכת כבדה. בדיקות איכות מי השתייה מצביעות על עליית ריכוזי המתכות במספר גדל והולך של קידוחים, כאשר בכל המקרים ניתן להצביע על אזור תעשייה שממנו הגיעו המתכות למים. יצוין כי בשנים האחרונות התפתח מקור חדש של שפכים תעשייתיים המכילים מתכות כבדות, כאשר הכוונה היא לתעשיית שבבי האלקטרוניקה. יחד עם זאת ניתן לומר, כי מרבית התעשיות האלקטרוניות מקפידות יותר על מניעת זיהום הסביבה ונוקטות צעדים לטיפול מוקדם בשפכים שלהן ולסילוק המתכות המזיקות מן השפכים.

 מיקרומזהמים אורגניים

התקנות של מדינת ישראל, הקובעות את איכות מי השתייה (תקנות בריאות העם – איכותם התברואית של מי שתייה), לא הכילו עד שנת 1990 כל התייחסות למרכיבים אורגניים במי השתייה.  בשנת 1991 הוסיף משרד הבריאות לתקנות, רמה מרבית מחייבת לריכוזי תרכובות טריהלומטניות (THM) במי השתייה והתחיל לבחון את הצורך בהתייחסות מחייבת לגבי רשימה ארוכה של מיקרומזהמים אורגניים, שארגון הבריאות העולמי והסוכנות להגנת הסביבה של ארה"ב (USEPA) קבעו להם תקנים מחייבים במי השתייה. בשנת 1994 המליצה ועדה מייעצת של משרד הבריאות על הוספה של 38 תרכובות אורגניות לרשימת החומרים שנקבעו להם תקנים מחייבים לגבי איכות מי השתייה.  תקנים חדשים אלה שימשו מאז כהמלצה וכדרישה של משרד הבריאות, לגבי איכות המים המסופקים לשתייה, אבל רק בסוף שנת 2000 הם אושרו כתקנות מחייבות.

לקראת הפיכת המלצות הועדה האמורה לתקנות, ביצע משרד הבריאות בשנת 1999 (בשיתוף הרשויות המקומיות) סידרה נרחבת של בדיקת מיקרומזהמים אורגניים בקידוחי המים של הרשויות המקומיות.  בסדרת בדיקות זאת נבדקו 42% מהקידוחים של הרשויות המקומיות (201 מתוך 481 קידוחים), והתוצאות מצביעות על חדירה מסיבית של מיקרומזהמים אורגניים לאקוויפרים שמהם שואבות הרשויות המקומיות את המים שלהן. בבדיקות של 201 הקידוחים האמורים, התגלו מיקרומזהמים נדיפים (פחמן אורגני נדיף פ.א.נ. - VOC) ב – 147 קידוחים (73% מהקידוחים שנבדקו) וחומרי הדברה התגלו ב – 43 קידוחים (21% מהקידוחים שנבדקו). היות וחלק מהקידוחים הכילו גם מיקרומזהמים אורגניים וגם חומרי הדברה, הסיכום הוא שבסך הכל התגלו מיקרומזהמים אורגניים ב – 78% מאותם 201 הקידוחים שנבדקו. נתונים אלה מראים כי באזורים המבונים של הרשויות המקומיות, ישנו חלחול מסיבי בלתי מבוקר של מיקרומזהמים למי התהום, המאיים לזהם את כל המים שבאקוויפרים שמתחת לשטחים הבנויים ולפסול את התאמתם למי שתייה.

יש להדגיש עם זאת כי במרבית הקידוחים שנבדקו, ריכוזי המיקרומזהמים האורגניים שהתגלו היו ברמות הנמוכות  בהרבה מהתקן שנקבע לחומרים אלה במי השתייה, אבל החמור הוא שהנתונים מצביעים על מגמה של זיהום כל מי התהום שמתחת לאזורי התעשייה והמגורים העירוניים. הנתונים הראו כי ב – 5% מהקידוחים שנבדקו (10 קידוחים), רמת המזהמים עלתה על התקן המחייב, ב – 8.5% מהקידוחים שנבדקו (17 קידוחים) רמת הזיהום הייתה מעל 60% מהתקן המחייב וב – 60% מהקידוחים רמת המזהמים הייתה פחות מ - 30% מהתקן המותר.  חשוב לציין, כי ביותר  ממחצית מהקידוחים שנבדקו, התגלו יותר מאשר מזהם אחד באותו הקידוח. מיקרומזהמים עיקריים שנתגלו בקידוחים של הרשויות המקומיות וריחוקם מהתקן מובאים בנספח ג'.

הנתונים שהתגלו, ועיקריהם הוצגו כאן, מצביעים על תהליך מתמשך של חדירת מיקרומזהמים אורגניים למי התהום שמתחת לאזורים המיושבים, ולכן יש לצפות למקרים ההולכים ומתרבים של פסילת מי תהום אלו, מהתאמה לספק מי שתייה. מוערך, כי מזהמי הפ.א.נ. בשטח של ה- 30 קמ"ר עלולים לסכן כביליון (מיליארד) מ"ק מים. חלק ממזהמים אלה כבדים מהמים ונמצאים כנראה בתחתית האקוויפר. הם מתמוססים במים באיטיות ובכך משמשים מקור לזיהום למשך שנים רבות.

בדיקות דומות שנערכו ע"י חברת מקורות, הראו כי בקידוחי החברה, הנמצאים ברובם בשטחים הפתוחים, התגלו הרבה פחות זיהומים, אולם יש לזכור כי גם הם נתונים בסכנת הזדהמות, כאשר באזורים החקלאיים קימת הסכנה של חדירת חומרי הדברה לקרקע.

זיהומי דלק

מדינת ישראל היא מדינה צפופה מאד, במיוחד באזור בו נמצאים האקוויפרים העיקריים המספקים את מי השתייה.  מעל אותו האזור הצפוף נמצאים גם הסיכונים המרובים ביותר לזיהום מי התהום ע"י דלקים החודרים לתת הקרקע.

הסיכונים לחדירת דלקים למי התהום, נגרמים בעיקר מדליפות דלק ממתקני אגירה, מתקני שינוע הדלק ומפעולות התדלוק ומילוי מכלי האגירה, אולם יש לציין כי לא כל הדליפות מגיעות לידיעה של הרשויות המוסמכות או אפילו לידיעת בעלי המתקנים.  הדליפות המגיעות לידיעת הרשויות הן בעיקרן דליפות מסיביות או כאלו הקורות כתוצאה מאירוע חיצוני.  לעומת זאת דליפות איטיות, למשל כתוצאה מקורוזיה במכלים, יכולות לא להתגלות במשך שנים. בשנת 1995 לדוגמא, דווח למשרד לאיכות הסביבה על 18 מקרים של דליפות דלק, שבהן נזלו כ – 630 מ"ק דלק. פירוט סיכוני הזיהום ע"י דלק מובא בנספח ד'.

 

פלואוריד

הפלואוריד הוא יסוד המצוי באופן טבעי בקרקע, וממנה הוא מגיע למי התהום והוא ידוע בהשפעתו המנוגדת על בריאות האדם. 

בריכוזים נמוכים (עד 1 מג"ל ), הפלואוריד מהווה גורם חשוב בחיזוק השיניים והעצמות של האדם, בעיקר בגיל הילדות, כאשר יש בנייה של השיניים והעצמות, אבל ההשפעה החיובית נמשכת גם לאחר מכן.  בגלל חשיבותו של הפלואור למניעת עששת בשיניים, מוסיפים אותו באופן מלאכותי, בהרבה ארצות, למי השתייה.

בריכוזים גבוהים, לעומת זאת (מעל 2 מג"ל), הפלואור יכול לגרום לנזקים בשיניים ובעצמות, ולכן הוא נכלל כאן ברשימת "המזהמים", אף על פי שמקורו הוא בעיקרו טבעי (אם כי יכול להיגרם גם זיהום מתעשיות המשתמשות בו – כגון בתעשיית המחשבים).

בארץ משתנה הריכוז הטבעי של הפלואוריד במים, לפי המיקום של מקור המים.  בצפון הארץ, הריכוז הטבעי של הפלואוריד במים הוא נמוך מאד, בסדר גודל של 0.1 – 0.2 מג"ל (המצריך תוספת במי השתייה), וריכוז זה הולך ועולה ככל שאנחנו מדרימים.  באזור באר שבע הריכוז הטבעי במים הוא בסדר גודל של 1 מג"ל (כלומר לא דרושה תוספת למי השתייה), ואילו באזור הערבה ואילת הריכוז הטבעי במים כבר גבוה מדי (בסביבות 2 מג"ל). ריכוז גבוה זה מחייב טיפול במים, להורדתו עד הריכוז המותר (באזורים אלה מותר שיהיו במי השתייה עד 1.4 מג"ל פלואורידים).

מגנזיום וגופרה (סולפט)

המגנזיום והסולפט, בדומה לפלואוריד, גם הם חומרים טבעיים המגיעים למים מהקרקע, וגם הם נמצאים בריכוזים גבוהים מדי בדרום הארץ (אזורי הערבה ואילת). ההשפעה הבריאותית של שני חומרים אלה, היא בעיקר כאשר שני החומרים נמצאים ביחד במים, ואז הם פועלים כחומר משלשל (מלח אנגלי). אי לכך, גם התקן של חומרים אלה מתייחס לריכוז של שניהם ביחד.

הריכוז הרצוי של הגופרה במי השתייה הוא פחות מ – 250 מג"ל והריכוז של מגנזיום פחות מ – 80 מג"ל. הריכוז המירבי המותר של הגופרה במי השתייה הוא  437.5 מג"ל, כאשר מריכוז זה צריך להוריד את ריכוז המגנזיום שבאותם המים, כאשר הוא מוכפל ב – 1.25 .

קשיות המים

"קשיות המים"  נגרמת בעיקרה ע"י יוני הסידן והמגנזיום שבמים, שיוצרים תרכובות עם הקרבונטים ועם יוני סולפט שבמים. תרכובות אלה הן בעלות מסיסות נמוכה בתנאים מסויימים של המים (כגון במים חמים), ולכן הן שוקעות על הדפנות של קומקומים ושל כל מתקן שבו המים מחוממים (דודי חימום, מכונות כביסה ושטיפת כלים וכו'), אבל הן שוקעות גם בצנרת המים הרגילה. המשקעים של תרכובות אלו מתגבשים על הדפנות של המיכלים והצנרת ויוצרים אבנית קשה.

קשיות המים נחשבת כ"מזהם"  מכיוון שהיא גורמת לשיבושים במערכות אספקת המים.  שיבושים אלה מתבטאים בהצרה של הקוטר של הצנרת שבה המים זורמים (עד כדי סתימה של הצינור), התהוות מוקדים להיווצרות קורוזיה בצנרת ובמתקנים שבהם מחממים את המים, הם יוצרים בידוד על גופי החימום, ומקטינים לכן את יעילות החימום.  בעיה נוספת נגרמת מכך שהקשיות במים מקטינה את יעילות חומרי הניקוי (סבון, דטרגנטים) ומחייבת שימוש בכמויות מוגברות של חומרים אלו. קשיות המים מהווה גורם עקיף רציני ביצירת זיהום נוסף של מי התהום – עקב השימוש המוגבר במלחים לשם ריכוך המים הקשים.  ריכוך המים הקשים על ידי מלחים נעשה הן באופן ישיר, ע"י הוספת מלח במכונות כביסה ושטיפת כלים (והוספת מלח לדטרגנטים באבקה), והן באופן עקיף במתקני ריכוך המבוססים על חילוף יונים.

 

מניעת זיהום המים והטיפול בהם

הדרך הנכונה ביותר ובדרך כלל גם היעילה ביותר, היא מניעה מראש של זיהום המים במקור. צריך עם זאת להדגיש, כי לא בכל המקרים ניתן למנוע מראש את זיהום מי התהום. להפך, במקרים רבים מאד אין אפשרות להשתלט על כל מקורות הזיהום, ומניעת הזיהום היא יותר הצהרה מאשר אפשרות מעשית.  לדוגמה - מיכלי הדלק הביתיים: אין כל אפשרות להשתלט עליהם ולמנוע נזילות של דלק מהמיכלים לקרקע. או לדוגמא בתי המלאכה והמפעלים הקטנים, עליהם לא מצליחים להשתלט ולמנוע חלחול שפכים תעשייתיים מהם לקרקע.

בעייה נוספת היא הזיהום ה"טבעי" של מי התהום, כגון ע"י פלואוריד, קשיות, חלק מן הניטרטים וכו', שלא ניתן למניעה.

באין אפשרות למנוע את זיהום מי התהום, או במקרים שמי התהום כבר זוהמו, האפשרות הנוספת היא הטיפול במים המזוהמים, אחרי שאיבתם ממי התהום.  לטיפול במי התהום המזוהמים יכולים להיות ייתרונות נוספים, פרט לעצם הכשרת המים לשימוש, כפי שיתואר בהמשך.

שיטות הטיפול במים

לגבי "מזהמים טבעיים", כמו כלורידים, פלואוריד ואפילו חנקות, אם קיים מקור זמין בו ריכוז המזהם אינו גבוה, כדאי למהול את מי המקורות, ולהגיע לריכוז המותר על פי התקנות. שיטות לטיפול במקרים בהם לא קיים מקור זמין למיהול, או כאשר הזיהום הוא ע"י מתכות כבדות או מיקרומזהמים אורגניים הן זיקוק, חילוף יונים, ניטריפיקציה ושיטות ממברניות שהן השיטות העדיפות בטכנולוגיה של היום, דהיינו: אוסמוזה הפוכה ואלקטרודיאליזה.

 

1. זיקוק

פעולת הזיקוק מרחיקה מהמים את הניטרטים וכן את כל המלחים האחרים. שיטה זו היא הוותיקה והיעילה ביותר להרחקת מלחים מהמים. קיימים שלושה שלבים: אידוי המים (ע"י הרתחתם או ע"י חימום המים והפחתת לחץ האוויר מעליהם), תפיסת האדים וצינונם על גבי משטח קר. הניטרט והמלחים האחרים נשארים בכלי ממנו התאיידו המים. למותר לציין ששיטה זו בזבזנית מאוד באנרגיה. היא יכולה לשמש רק למקרים מיוחדים, לאספקת כמויות קטנות מאוד.  שיטה זאת צורכת אנרגיה מרובה, ובמקומה משתמשים בשנים האחרונות בעיקר בשיטת האוסמוזה ההפוכה.

 

2. חלוף יונים

 

מעבירים את המים דרך מצע גרגרי העשוי מולקולות גדולות המחוברות ליונים קטנים בעלי זיקה חזקה ליונים שבמים. קיים חילוף יונים היונים מהמצע עוברים למים ואלה שבמים נספחים למצע. לאחר שכל המולקולות שהיו במצע התחלפו יש "לרענן" אותו. שטיפה במלח  מסלקת את היונים שהתחברו אליו ומחזירה את כושר הפעולה שלו. בשיטה זו ניתן להחליף את הניטרט ביוני הידרוכסיל (מרכיב של המים), דהיינו להפוך את המלח למולקולת מים ולהפחית בכך את ריכוז המלחים בתמיסה. אפשרות אחרת והמקובלת ביותר היא החלפת הניטרט בכלוריד (כרוכה בכך עליה בריכוז הכלורידים) או בקרבונט (כרוכה בכך עליה בחומציות המים, כלומר הם יותר קורוזיביים). את יוני הסידן גורמי הקשיות ניתן להחליף בשיטה זו ביוני נתרן או אשלגן. בדומה ניתן לסלק גם מספר מתכות אחרות. תהליך החלפת היונים אינו אחיד לאורך זמן המחזור: ככל שהמצע קרוב לסוף המחזור יעילותו קטנה ולפיכך איכות ההחלפה יורדת כלומר איכות המים יורדת.

 

גם אם ניתן להתגבר על כל הבעיות שבתהליך החלפת היונים לשם הרחקת יונים מזהמים הרי שימוש בעתיד בתהליך זה מוטל בספק בשל הבעייתיות הסביבתית הכרוכה בהרחקת התמלחת המשמשת לשטיפות התדירות , המכילה ריכוז גבוה של יונים לא רצויים.

 

3. ניטריפיקציה

 

בשיטה זו בקטריות מעכלות את הניטרט, בנוכחות פחמן, בתנאים מבוקרים (ללא חמצן, או ללא אויר), לחנקן ול- 2CO כשמוצר הביניים הוא הניטריט שהוא למעשה הרעל. בכך יש סיכון כי חריגה מהתנאים הנדרשים יכולה לגרום להרעלה. אם חסר פחמן ו/או מקור אנרגיה לא יסתיים העיכול ויפלט ניטריט. מאידך אי אפשר לספק עודף של בקטריות ופחמן מחשש לזיהום מי השתיה בחומרים אלה.

 

הטיפול מצריך סינון חול איטי להרחקת הבקטריות המתות, סינון דרך פחם פעיל וחטוי. מאחר שאחרי הטיפול אין חמצן במים נדרש שלב נוסף של איוור המים. הבעיה הרצינית בנוסף לאלה שהוזכרו היא הסתגלותו האיטית של החיידק לשינויים כמו תנאי זרימה, טמפרטורה וריכוז ניטרט, כך שהשימוש בתהליך יתאפשר רק למתקנים גדולים מאוד הפועלים ללא הפסקה בתנאים קבועים.

 

4. ספיחה

 

בספיחה משתמשים ביכולת של  חומר מספח להרחיק חומרים מסויימים מהמים. פחם פעיל  הוא חומר מספח הנמצא בשימוש רחב בטיפול במים ובטיפול מתקדם בשפכים וכן בשפכים תעשייתיים אורגניים מסויימים, כי הוא בעל יכולת לספח קשת רחבה של חומרים אורגניים ובמיוחד חומרים אורגניים רעילים והוא כלכלי יחסית. צורת השימוש הנפוצה ביותר היא בגרגירים בעמודות מצע. לעיתים משתמשים באבקה ע"י הוספת כמויות קטנות במיוחד בטיפול במים ואז אין רגנרציה.


עמודה ניידת המכילה פחם פעיל כדוגמת היחידות שהותקנו ברמת-השרון (באדיבות חברת NORIT).

 

פחם פעיל עשוי מחומרים שונים כגון עץ, נסורת, גרעיני פירות וקליפות קוקוס, פחם, ליגניט או שאריות על בסיס נפט. הייצור ע"י קרבונציה והשפעול (רגנרציה - נקוי הפחם לאחר שנתרווה והחזרת תכונות הספיחה) ע"י אויר חם או קיטור.

 

5. נידוף

 

ניתן להרחיק את הפחמן האורגני הנדיף באמצעות תהליך נידוף. הטכנולוגיה מבוססת על מגדלי נידוף, הדומים במידה מסוימת למגדלי האיוור הקלסיים, המשמשים גם בישראל לסילוק דו-תחמוצת הפחמן ומימן גפריתי לא רצויים ממי תהום. שיטת הנידוף להרחקת הפ.א.נ. נפוצה ומיושמת בארצות שונות ואף ניתנת לשילוב עם ספיחה על פחם פעיל במידת הצורך.

 

 

6. אוסמוזה הפוכה (א"ה)

 

ממברנות (קרומים סינתטיים) המיועדות לשימוש בתהליך א"ה הן ממברנות סלקטיביות החדירות למים ואינן חדירות למלחים. העלאת לחץ המים כך שיהיה גבוה מהלחץ האוסמוטי של המלחים, מאפשרת את ההפרדה. המים מסתננים דרך הממברנה, ותמיסה מרוכזת של מלחים, שלא עוברת את הממברנה מורחקת מהתהליך. הלחץ שיש להפעיל פרופורציוני לריכוז המומסים במים.

 

ריכוז המלחים קשי התמס ברכז הוא המגביל את יעילות השימוש בתהליך זה. דהיינו קשה להגיע לאחוז השבה של למעלה מ- 90% בשל ריכוז גבוה של סיליקה. אפילו אם ניתן באמצעים שונים (שימוש בכימיקלים מונעי שיקוע) להעלות את אחוז ההשבה, עדיין מדובר בביזבוז גדול של מים המורחקים עם המלחים. לכן יש צורך בטיפול מוקדם יקר לסילוק חלק מהסיליקה.

 

7. אלקטרודיאליזה (א"ד)

 

גם האלקטרודיאליזה היא תהליך ממברני אך בניגוד לממברנות המשמשות לאוסמוזה ההפוכה, המעבירות מים נטולי מלחים, הרי ממברנות אלה מעבירות את היונים המרכיבים את  המלחים. יכולת זו של הממברנות מוקנית באמצעות טעינתם דהיינו ממברנה "קתודית" וממברנה "אנודית". הקתודית מושכת את הקטיונים והאנודית את האניונים. היונים הם המסתננים דרך הממברנות וריכוז המלחים במים שהוזנו יורד. המלחים המתרכזים מצידם השני של הממברנות מורחקים.

 

הטכנולוגיה קיימת עשרות שנים. בעשור האחרון הוכנסו שיפורים רבים בתהליך:

 

- תפעול בשיטה של החלפת קוטביות הממברנות (EDR ) אותה ממברנה משמשת פעם כקטיונית ופעם כאניונית. בכך נמנע שיקוע של מלחים קשי תמס ומישקעים על גבי הממברנות. כך נשמרות הממברנות ומתאפשר שימוש בהן לתקופות ארוכות.


מתקן אלקטרודיאליזה בשיטת EDR להרחקת חנקות בקדוח "ספריה 1" (באדיבות "מים, נוזלים ורשקיה")

 

-        
שיטות לקליטה סלקטיבית (א"ד בררנית - EDA) המאפשרת הרחקה של ניטרטים ויונים חד-ערכיים אחרים, בלי לפעול על המולקולות הגדולות יותר כמו הסיליקה למשל, שיכולות לשקוע עם התרכזותם. בכך נפתחת אפשרות לפעול באחוזים גבוהים מאוד של השבה.

תרשים תהליך סילוק חנקות בשיטת אלקטרודיאליזה בררנית (EDA)  (באדיבות חברת ניטרון בע"מ)

 

 

 

עלויות טיפול במים

מחירים לדוגמא של עלויות הטיפול במים מזוהמים, להוצאת זיהום מסוג מסוים מהמים, כאשר הקמת והפעלת מתקני הטיפול במים נעשית בשיטת  B.O.T.  הם כדלקמן :

הוצאת ניטרטים מהמים

הקטנת ריכוז הניטרטים במים, מרמה של כ – 90 מג"ל עד לרמה של כ – 45 מג"ל, בשיטת אלקטרוליזה בררנית, עולה כשקל אחד (25 סנט) למ"ק מים.

הקטנת מליחות המים

הקטנת המליחות של מים מליחים, מרמה של כ, , – 2000 מג"ל כלורידים (רמה של כ - 4000 מג"ל  .S.D.T)  והבאתם לרמה המתאימה להשקיה חקלאית, תעלה כ – 1.1 ₪ למ"ק מים  (26 – 27 סנט למ"ק מים).

מיקרומזהמים אורגניים

הוצאת מיקרומזהמים אורגניים מהמים ע"י מתקני פחם פעיל, עולה 40-60 אג' למ"ק מים (10 - 15 סנט למ"ק מים).

עלות הרחקת הפ.א.נ. באמצעות מגדלי נידוף מוערכת ב-  18-20אג' למ"ק מים (4.5-5 סנט למ"ק מים).  

מתכות כבדות

סילוק מתכות כבדות מהמים כגון כרומטים), ע"י מחליפי יונים, תעלה כ – 15 – 20 סנט למ"ק מים (תלוי בריכוז המתכות הכבדות ובריכוז שאליו רוצים להגיע).

פלואוריד, מגנזיום וגופרה

הטיפול במי השתייה ביישובי הערבה, להורדת ריכוז הפלואוריד שבמים, נעשה ע"י מתקנים קטנים של אוסמוזה הפוכה, שמטפלים רק במי השתייה של היישוב, והערך המוסף של מתקנים אלה הוא שהם משפרים את איכות מי השתייה גם במרכיבים כימיים אחרים שבמים.

בעיר אילת, לעומת זאת, אספקת מי השתייה נעשית בחלקה ממתקן להתפלת מי הים, כשבמים המותפלים ריכוז הפלואוריד נמוך מאד.  הערבוב של המים המותפלים, העניים בפלואוריד, עם מי הערבה בהם ריכוז הפלואוריד גבוה מדי, מביא לריכוז ממוצע המתאים לשתייה.

 

מתקני האוסמוזה ההפוכה ביישובי הערבה מורידים גם את ריכוזי המגנזיום והגופרה שבמים, כך שמי השתייה מכילים ריכוזים המתאימים לריכוז הרצוי עפ"י התקנות.  גם באילת, ערבוב של מי הערבה עם המים המותפלים, מוריד את ריכוזי המגנזיום והגופרה שבמים לריכוז הרצוי עפ"י התקנות.

היתרון של א"ה מתבטא בעלות השקעה נמוכה, והרחקה גדולה של כ- 99% . החיסרון בשימוש בא"ה נובע מנוכחות הסיליקה במים: הטיפול מרחיק כ- 70% עד 80% . לפיכך, ריכוז הסיליקה ברכז גבוה והוא עלול לשקוע על פני הממברנות. א"ד יקרה יותר בהשקעה. יתרונה הוא בסלקטיביות שבהרחקת המלחים. מאחר שניתן לבצע אלקטרודיאליזה כמעט בלי לשנות את ריכוז הסיליקה אין מניעה להגיע לאחוזי השבה גבוהים. כ- 45% מהניטרטים נשארים בתמיסה. אם ריכוז זה אינו מספק את הדרישות ניתן להוסיף דרגת טיפול נוספת. יתרון נוסף, כאמור, הוא שימוש בטכנולוגיה EDR. מבחינה של צריכת האנרגיה אין למעשה הבדלים משמעותיים בין שתי הטכנולוגיות.

 

דיון

עד לאחרונה היה נהוג לפסול מקור מים שהזדהם, ומקור זה הפסיק לשמש כמקור של מי שתייה או מקור של אספקת מים עירונית בכלל. המים מהמקור שהזדהם הופנו בדרך כלל לאספקה חקלאית, ובזאת כאילו נפתרה הבעיה.

באזורים החקלאיים, פסילת המים משימוש לשתייה לא היוותה בעיה קשה, היות וניתן היה להפנות מיידית את מקור המים שהזדהם לאספקת מי השקייה בחקלאות.  אולם באזורים העירוניים, שבהם מתרחשים מרבית המקרים של זיהום מי התהום, פסילת מקור מים מלספק מי שתייה פירושה היה הפסקת האספקה של מים ממקור זה, וצורך לקנות מים ממקור חיצוני (בדרך כלל מחברת מקורות), שעלות המים שלו גבוהה הרבה יותר מהעלות של שאיבת המים מהמקור שהזדהם.

בתקופה האחרונה, כאשר יש הכרח לצמצם את אספקת המים לחקלאות, התגברה המגמה של טיפול במים שהזדהמו, הוצאת המזהמים מהמים ושימוש בהם כמי שתייה, במקום להפסיק את השאיבה של המים ולקנות מים מבחוץ.  למגמה זאת יכולים להיות ייתרונות ברורים שניתן להגדירם כדלקמן:

  1. מחיר המים (רווח לרשות המקומית).

מחיר הטיפול במים ע"י הרשות המקומית, להוצאת המזהם ולהכשרה לשימוש כמי שתייה, יכול להיות בהרבה מקרים נמוך יותר ממחיר הקנייה של אותה כמות מים, מהמקור החיצוני.

בחישוב עלויות המים יש צורך להתחשב לא רק במחיר הטיפול הישיר בהוצאת הזיהום מהמים לעומת מחיר קניית המים מבחוץ.  בהרבה רשויות מקומיות, קניית המים ממקור חיצוני מחייבת שינויים עקרוניים במערכת אספקת המים העירונית, כאשר במקום אספקה מקידוחי מים המפוזרים בכל שטח הרשות המקומית, יש צורך לספק מים ממקור חיצוני בודד.  כמו כן יש צורך לעתים לשלם למקור החיצוני עבור קניית "זכויות מים".

  1. מניעת איבודי מים (רווח למדינת ישראל).

אקוויפר שאינו מנוצל (לא שואבים את מימיו לשימוש), לא מאפשר ניצול של תוספת מי הגשם היורדים על הקרקע שמעל אקוויפר זה, ולכן מים אלה הולכים לאיבוד, ומהווים הפסד כבד למדינת ישראל.

 

  1. זיהום מים נוספים (הפסד לרשות המקומית ולמדינת ישראל).

מזהמי המים הנמצאים באזור מסוים של האקוויפר, ממשיכים בדרך כלל בהתפשטות לאזורים נוספים, שעדיין אינם מזוהמים. ההתפשטות יכולה להיות של המזהם עצמו, (כאשר מדובר על מזהם בעל משקל סגולי נמוך, הצף על המים ואינו מתערבב בהם – כמו זיהומי הדלקים). 

במקרים אחרים, כאשר המזהם חודר למים עצמם ונמס בהם, תעשה התפשטותו ע"י ההתפשטות של המים המזוהמים לאזורים שמסביב לאזור המזוהם.  כאשר שואבים מים באזורים המקיפים את האזור המזוהם, מורידים ע"י כך את מפלס המים בהם, וגורמים לזרימת מים (מזוהמים) מהאזור המזוהם לאזורים הנקיים, ועל ידי כך לזיהום המים גם באזורים אלה.

שאיבת המים מהאזור המזוהם והטיפול בהם, מהווים למעשה דרך יעילה (ולעתים גם הדרך היחידה האפשרית) לשיקום האקוויפר, גם אם הוצאת כל הזיהום מהקוויפר בדרך זאת יימשך שנים רבות.  יש לציין כי נתונים מארה"ב מצביעים על כך שדרכים אחרות לשיקום האקוויפר, אינן מצליחות להשיג הצלחה מלאה, ולהשיב את האקוויפר ליכולת לספק מי שתייה טובים.

 

מסקנה לסיום

לטיפול במי האקוויפר המזוהמים יש ייתרונות ברורים, לעומת האלטרנטיבה של ויתור על מקור המים המזוהם, כפי שפורט לעיל. היתרון מתבטא הן בעלות הטיפול (זול יותר מאשר התפלת מי ים) והן במניעת התפשטות הזיהום למקורות מים נוספים. יש לעודד את הטיפול במי אקוויפר מזוהמים לשם הגדלת מקורות מי השתייה בארץ.

 

נספח א': הסיבות העיקריות להמלחת מי התהום

א.         המלחה טבעית.

החדירה הטבעית של המלחים למי האקוויפר, מקורה העיקרי הוא בגופי מים מלוחים המצויים בבסיס האקוויפר, כאשר חדירת התמלחות למים המתוקים שבאקוויפר מעלה את ריכוזי הכלורידים במים אלה. ירידת עומד מי התהום באקוויפר החוף, שהתרחשה ב – 30 השנים האחרונות, תרמה לעלייה בקצב ההמלחה.

יחד עם זאת, ישנה גם תוספת משמעותית ביותר של מלחים הנובעת מהפעילות של האדם, ובמיוחד מהפעילויות הקשורות בהשקיה של גידולים חקלאיים.

둘.              המלחה ע"י מי השקיה.

השקיה של גידולים חקלאיים ע"י מים שפירים שמקורם בכינרת, מוסיפה כל שנה למי התהום מאות אלפי טונות של מלחים.

ריכוז הכלורידים במי הכינרת היה גבוה במיוחד בתחילת שנות ה – 60 והגיע ל – 400 מג"ל. בעקבות תפיסת מים מליחים הנכנסים לתחתית הכינרת, וסילוקם מהכינרת באמצעות מפעל ה.מ.מ. ובעקבות מספר שנים ברוכות בגשמים, ירד ריכוז הכלורידים במי הכינרת והגיע בשנת 1988 לכ – 200 מג"ל, אך מאז חזר הריכוז ועלה, ומגיע עתה לכ – 270 מג"ל.

היות וריכוז הכלורידים במי אקוויפר החוף נמוך בהרבה מהריכוזים במי הכינרת (סדרי גודל של 100 מג"ל), הרי שההשקיה החקלאית עם מי הכינרת, מעל אקוויפר החוף, מוסיפה מלחים לקרקע ולאקוויפר, ומעלה כתוצאה מכך את ריכוז הכלורידים במי התהום.

셋.              השקיה עם קולחים.

ההשקיה של גידולים חקלאיים בקולחים, מעל אקוויפר החוף, מוסיפה גם היא מלחים למי האקוויפר, כמו ההשקיה עם מי הכינרת, אבל בהבדל החשוב שריכוז הכלורידים בקולחים, תמיד גבוה יותר מהריכוז שלהם במים שמהם נוצרו השפכים.

ניתן לומר כי ריכוז הכלורידים בקולחים של יישוב מסוים תלוי בעיקרו בשלושה גורמים – ריכוז הכלורידים במים השפירים המסופקים  לצריכה באותו היישוב, בתוספת של הכלורידים למים בעת השימוש הטבעי בהם במשקי הבית, , ובתוספת של כמויות המלחים שנוספו בתעשיות של אותו הישוב, כשהן מחולקות לכמות השפכים הכללית של אותו היישוב.

ריכוז הכלורידים במי האספקה השפירים, תלוי במקור של המים, והוא לכן שונה מאזור לאזור, ויכול להיות גבוה כמו במי הכינרת או נמוך כמו במי אקוויפר החוף.

התוספת של הכלורידים למים שבשימוש הביתי היא קבועה למדי (בסדר גודל של 100 מג"ל), ומקורה הוא בשימוש במלח במאכלים, ובהוספת המלחים למכונות הכביסה ולמכונות לשטיפת הכלים.

התוספת של , הכלורידים למים שבהם משתמשים בתעשייה, יכולה להיות בהיקפים נרחבים, כאשר התעשיות שבהן נוצרות תמלחות בהיקף נרחב כוללות את בתי הזיקוק, תעשיית הטכסטיל, ייצור נייר, הכשרת בשר ועוד כמו כן ישנה תוספת רבה של כלורידים כתוצאה מריכוך המים בתעשייה הנעשה ע"י מחליפי יונים.

יש לציין כי בשנים האחרונות התחיל המשרד לאיכות הסביבה בפעילות מבורכת לסילוק תמלחות  תעשייתיות לים, וכן לביצוע ריכוך המים על ידי אוסמוזה הפוכה במקום מחליפי יונים  – ועל ידי זה מביא להקטנת ריכוזי הכלורידים בשפכים התעשייתיים.

넷.                                      חלחול ישיר למי התהום.

בעבר היה נפוץ למדי (כיום התופעה הולכת ונעלמת, בלחץ רשויות האכיפה), שתעשיות גדולות סילקו את השפכים התעשייתיים שלהן, ישירות לנחלים או לאפיקי ואדיות, וגרמו לחלחול למי התהום, כאשר שפכים אלה כוללים את המלחים שנוספו למים בתעשייה.

תופעה נוספת שהייתה מוכרת היא סילוק תמלחות מהתעשייה ע"י בריכות אידוי, שהיו גולשות לואדי בעת ירידת גשמים בחורף, או שבכוונה היו מזרימים בחורף את התמלחת מהבריכה לואדי, כדי לפנות נפח נוסף בבריכה, לאיגום עוד תמלחות.

 

נספח ב': נזקי מתכות כבדות והריכוזים המותרים

להלן מתוארים הנזקים הבריאותיים שעלולים להיגרם ע"י המתכות הכבדות, כשהן נמצאות במים בריכוזים העולים על הריכוז המותר בתקנות (בסוגריים מובא התקן של מתכות אלו).

ארסן     -   ( 0.05 מג"ל )  -   גידולים מסרטנים בעור ובריאות, השפעה על מערכת העצבים.

בריום    -  ( 1 מג"ל ) -    השפעה ממושכת על השרירים, חסימת עצבים.

קדמיום -  (0.005 מג"ל )  -   דלקת סימפונות, אנמיה, שיבושים במערכת העיכול.

עופרת   -  (  0.01 מג"ל )  -   הרס מערכת העצבים, הכליות ומערכת הרביה.

כספית   -  ( 0.001 מג"ל )  -  פגיעה בכליות, אפשרות לתמותה.

ניקל      -  ( 0.05 מג"ל )  -  פגיעה במערכות העיכול והעצבים.

סלניום   -  ( 0.01 מג"ל )  -  חומר מסרטן, גירוי השכבות הריריות.

כרום     -  (0.05 מג"ל )  -  נזק לכליות, סרטן.

 

נספח ג': מיקרומזהמים עיקריים שנתגלו בקידוחים של הרשויות המקומיות

דיכלורואתן 1,2 (ב – 56% מהקידוחים) –  ( התקן  0.005 מג"ל ) 
חומר המשמש בתעשייה הכימית, העלול לגרום לבעיות במערכת העצבים והעיכול, ולהשפיע על דרכי נשימה ותפקודי כבד ולב.

דיכלורואתילן 1,2  (ב – 32% מהקידוחים) –  ( התקן  0.1 מג"ל )
 חומר המשמש לסינתזה ולמיצוי תרכובות וממיסים כלורואורגניים, שחשיפתו באוויר גורמת לדיכוי מערכת העצבים המרכזית.

טריכלורואתילן 1,2  (ב – 26% מהקידוחים) –  ( התקן  0.05 מג"ל )
 חומר המשמש בעיקר כממס בתהליך ניקוי יבש וניקוי מתכות משומנים. החומר חודר לגוף דרך דרכי נשימה ומערכת העיכול, ומתפשט מהר בכל הגוף. החומר מדכא את מערכת העצבים המרכזית וגורם לאיבוד קואורדינציה.

כלורופורם  (ב – 17% מהקידוחים) –  ( התקן  0.1 מג"ל )
חומר המשמש בתעשיות כימיות שונות, חומר מייצב בייצור גז קירור, בתהליך מיצוי שרף וגומי וחומר הרדמה ברפואה. הומר עלול לגרום נזק למערכת העצבים, ולהשפיע על תפקוד כבד וכליות.

אתילן די ברומיד  (ב – 16% מהקידוחים) –  ( התקן  0.00005 מג"ל )
חומר המשמש בתעשייה כתוספת פעילה לאתילן בנזן, ושימש בעבר בחקלאות כקוטל חרקים. מחקרים הוכיחו כי הוא חומר מסרטן לבעלי חיים.

בבדיקות התגלו מיקרומזהמים אורגניים רבים נוספים, אך תקצר כאן היריעה מלתאר את כולם.

נספח ד': פירוט סיכוני הזיהום ע"י דלק

נזילות ממתקני אגירה

כמויות גדולות של דלקים מאוחסנות במכלי אגירה בגדלים שונים, כאשר את הבעיות הגדולות יותר גורמים דווקא המכלים הקטנים יותר, שאין עליהם פיקוח צמוד למניעת נזילות, כתוצאה מקורוזיה או מסידוק מסיבה אחרת כל שהיא. המדובר הוא במכלי דלק בתחנות תדלוק, במפעלי תעשייה וחקלאות וכן בבתים פרטיים (דלק לתנורי חימום).  גם כאשר נפח כל מיכל הוא קטן, הנזילות ממכלים רבים מצטברות לכמויות דלק גדולות מאד.

המשרד לשמירת איכות הסביבה מנסה בשנים האחרונות לכפות תקנים מחמירים על מכלי האגירה בתחנות התדלוק (הכוללים דפנות כפולות ובקרה על נזילות), אך גם אם תקנים אלה ייאכפו, עדיין ייוותרו אלפי המכלים הקטנים יותר, שאין עליהם כל פיקוח.

נזילות ממתקני שינוע הדלק

נזילות אלו יכולות להיות מצנרת להעברת דלק, ממכליות ההובלה של הדלק (כתוצאה מתאונה או התהפכות), מנזילות בעת המילוי של המכליות או בעת העברת הדלק מהמכליות למכלי הדלק שאותם ממלאים, וכן מפעולות של שטיפת מכליות הדלק (בעת החלפת סוגי דלק) כאשר התשטיפים מסולקים על פני הקרקע.

נזילות מפעולות התדלוק

המדובר הוא בפעולות תדלוק של מטוסים, מכוניות וכלי רכב אחרים, כאשר נשפכים לקרקע עודפי דלק לאחר התמלאות טנק הדלק.  בעת תדלוק מכוניות למשל, למרות שמרבית מתקני התדלוק הם בעלי הפסקה אוטומטית, כולנו עדים לנזילות של דלק בגמר תהליך המילוי. תופעה זאת חמורה הרבה יותר במתקני תדלוק "פרטיים" כגון של חברות, בתעשייה או בחקלאות, שבהן למתדלקים אין אינטרס מיוחד להקפיד על מניעת דליפות. בעיה דומה קיימת גם בעת תדלוק מטוסים, במיוחד צבאיים.יש לציין כי גם אם כל נזילה היא של כמות דלק קטנה, הרי שהצטברות כל הנזילות הקטנות גורמת לחדירה לקרקע של כמויות דלק גדולות ביותר.

 

מקורות ספרות

היחידה להתפלה ופרויקטים מיוחדים. 1998. סילוק ניטרטים. מקורות חברת מים בע"מ, ספטמבר. 8 עמ'.

 

המחלקה לבריאות הסביבה. 2000. תקנות בריאות העם (איכותם התברואית של מי שתייה), תשל"ד 1974 (נוסח משולב התש"ס 2000). משרד הבריאות, שירותי בריאות הציבור, ירושלים. 15 עמ'.

 

מיכלסון, ח. 1999. זיהום מי תהום בטטרכלורואתילן (PERC) בקידוחי ירושלים 1, 3. הנדסת מים, נוזלים והשקייה, גיליון 4 (אוקטובר-נובמבר), עמ' 39-46.

 

פוהורילס, ו. 2000. איכות מי השתייה בקידוחי מחוז תל-אביב תוצאות סקר. בריאות מהשטח, הביטאון לבריאות הציבור והסביבה, גיליון 8 (נובמבר) עמ' 20-2.

פיסטינר, א. 1999. על דליפות ממכלי דלק תת-קרקעיים ומניעתן. טכנולוגיות מים, גיליון 44, עמ' 55-60.

 

רבהון, מ. 2001. מסקנות והמלצות לפעולה. סיעור מוחות בנושא זיהום מי תהום באזור תל-אביב, 23 בפברואר. 3 עמ'.

 

רובין, ה. 1999. מאגרים מסוכנים: זיהום של קרקעות ואקוויפרים בנוזלים אורגניים פאזות נוזליות לא מימיות. טכנולוגיות מים, גיליון 44, עמ' 15-23.

 

רונן, ד., אלחנני, ש. וגרבר, א. 2000. זיהום אקויפר החוף (במרכיבי קורט מסוכנים ממקור תעשייתי). הנדסת מים, גיליון 42 (מאי), 20-35.

 

רפל, י., הן, ע., בורלא, א. וגולדברגר, ש. 2000. נוכחות מיקרואורגניזמים אורגניים במי השתייה, סקר שנערך במקורות מים שבאחריות עיריות ומועצות מקומיות במהלך 1999. משרד הבריאות, המחלקה לבריאות הסביבה. יולי. 115 עמ'.

 

שלף, ל. ואביר, א. (2001). חברת "ניטרון" (ידע אישי).

פותח על ידי מערכת ביג ביז bigbiz בניית אתרים מבית אולביז פרסום עסקים
חנות האתרכל מה שחשוב לדעת
מבצע החודש - אוסמוזה +מיני בראוסמוזה הפוכה made im usaשירות למערכות טיהור מיםלמה מטהר מים ?
כיצד לבחור מערכת טיהור מים-יעילות מערכת טיהור המיםכיצד לבחור מיני ברשאלות שכדאי לשאול את המשווק לפני רכישת מטהר מיםשיטות סינון
מהי מנורת UV ומה יעילותה?תחקירים וכתבותהכל אודות המים המינרלים והמינרלים בטבעחדשות / זיהום המים
אודות האתראודות החברהצור קשרראובן מנדל
אולביז – בניית אתרים, קידום עסקים ואתרים באינטרנט
אוסמוזה הפוכה, מטהרי מים, מטהר מים, טיהור מים, מערכות טיהור מים, מסנני מים, מערכות מסנני מים, החלפת מסנן מים, סינון מים, פילטרים למים, מיני בר